5 שנות לימוד, ארבע שנות התמחות ובחינת מומחיות (מוצלחת) אחת. זה מה שנדרש, על הנייר, כדי לזכות בתואר "פסיכולוג קליני". ומה קורה לא על הנייר? בפועל, כדי להפוך לפסיכולוג קליני במלוא מובן המילה, צריך לצבור התנסויות אשר מעמתות את הפסיכולוג עם מגוון חוויות רגשיות- של המטופלים אבל גם שלו עצמו. חלק מהחוויות נוגעות ומרגשות, חלקן מדירות שינה גם מהעיניים השלוות ביותר, חלקן דורשות יצירתיות ואינטואיציה וחלקן חיות, וחמות, ופשוטות. בבלוג זה אני מעוניינת לחלוק ולשתף בחלק מהחוויות שהתרחשו ומתרחשות בקליניקה שלי; חוויות טיפוליות שצברתי לאורך השנים ונשארו איתי. בכתיבה עליהן אני מקווה להציע הצצה לאותו תהליך הכל כך מוכר בתרבות המערבית- אך יחד עם זאת כל כך בלתי מובן ומסתורי- הטיפול הפסיכולוגי.
החוויה הראשונה שהייתי רוצה לשתף בה היא התמודדות יומיומית אבל לא תמיד פשוטה מולה ניצבים פסיכולוגים. זוהי התמודדות המופיעה ונאמרת בוריאציות שונות, אך בתמציתיות ניתן לסכם אותה בשאלה "אבל איך זה יעזור שנדבר על זה"?
קחו לדוגמא את רונה (שם בדוי). סטודנטית נאה, מצטיינת, מוקפת חברות ומחזרים שמרגישה באופן תמידי בדידות וחוסר סיפוק. בפגישה הראשונה היא מספרת את קורות חייה ברהיטות ובביטחון, ומאחר והיא בחורה נבונה ורגישה- היא משלבת בדבריה גם תובנות לגבי האופן בו הופכים אירועי עבר ודפוסי חשיבה מסויימים את חייה המושלמים לכאורה לחיים של דכדוך וחוסר הנאה. היא מסכמת את דבריה בחיוך מריר: "החלטתי לפנות לטיפול פסיכולוגי כי אני פשוט לא יודעת מה עוד אפשר לעשות. אבל האמת? אני די סקפטית. את יכולה להסביר לי מה יעזור לי לדבר על זה?"
רונה היא לא המטופלת הראשונה ובוודאי לא האחרונה ששואלת את השאלה הזו בתסכול ובכאב ואכן, הכוח המרפא של השיחה הטיפולית לא היה מובן בימיה הראשונים של הפסיכואנליזה. את רעיון ה'טיפול בדיבור' שאב פרויד (כי איך אפשר לכתב על טיפול פסיכולוגי בלי להזכיר את פרויד) ממטופלת שכונתה 'אנה או' והיתה בטיפולו של שותפו- דר' ברוייאר. אנה מחתה נגד נסיונותיו של רופאה לרפא את הסימפטומים הנפשיים בהם לקתה באמצעים היפנוטיים בלבד, ודרשה ממנו להניח לה לדבר באופן חופשי. גם אם תביעתה הזועמת לא עמדה בסטנדרטים הנימוסיים של וינה של המאה ה-19, הרי שבתביעתה העיקשת לחופש הדיבור בטיפול אנה ביססה את אחד העקרונות המרכזיים עליו מבוסס הטיפול הפסיכולוגי של ימינו.
לאורך השנים הציעו תיאורטיקנים מאסכולות שונות הסברים מגוונים לאפקט המרפא של הדיבור.
אנה או הצביעה על האפקט המשחרר הנובע מהדיבור אותו כינתה "ניקוי ארובות", פורקן של האנרגיה הנפשית שהיתה מסופחת לחוויה הטראומטית, תוך החזרת החיוניות למערכת הנפשית.
פרויד וממשיכיו הדגישו את האפשרות להגיע לתובנה בנוגע לגורמים לסימפטומים הרגשיים מתוך הדיבור האסוציאטיבי של המטופל. התובנה מאפשרת למטופל חיבור רגשי והכרתי למשמעות הסימפטום או המצוקה, תוך עיבוד של הגורמים הלא מודעים שמאחוריהם. כך, מטופל הרוכש תובנה לכך שכאבי הראש העזים שהוא חש מבטאים תוקפנות בלתי מדוברת כלפי האנשים הקרובים לו, יוכל לעבד רגשות שונים הנוגעים לתחום הבין אישי, כולל תוקפנות וכעס, ולפתח דרכים יעילות יותר לביטויים. דוגמא נוספת היא מטופלת שהצלחותיה בתחום התעסוקתי מלוות באופן תמידי בתחושה שהחמיצה "משהו קריטי". עיבוד מעמיק של הזכרונות והאסוציאציות מאפשר לזהות כי דאגתה האובססיבית קשורה בכאב על ההשוואה הבלתי פוסקת שהשווה אותה אביה לאחיה הבנים, אשר יצרה תחושה מכאיבה כי משהו חסר אצלה. התובנה מאפשרת עיבוד וקבלה של כאב זה.
תיאורטיקנים ומטפלים מאוחרים יותר הדגישו את הקונטקסט הבין אישי בו מתרחשת השיחה והדגישו את החוויה המתקנת לה זוכה המטופל כאשר משאלותיו, זכרונותיו ותחושותיו זוכים להתייחסות רצינית ומקבלת. המטפל משמש סביבה מכילה ואמפטית, המאפשרת עיבוד והזנה של צרכים התפתחותיים שלא סופקו בעבר כהערכה, העצמה, והתמזגות עם אחר מוערך ואידיאלי המספק בטחון בכך שיש דרך בחיים. הטיפול יספק הזנה של צרכים אלו והפנמה שלהם דרך הקשר הטיפולי.
כך, מטופלת כרונה אשר אינה חווה סיפוק ממעשיה, תזכה לחוויה של מטפלת המבינה את הכאב שלה ומשקפת אותו, מחברת אותה אל הצורך שלה בהערכה ואל הכאב על הריקנות, ומציעה מסגרת מקבלת ומעצימה אשר לאורך זמן תאפשר לרונה להרגיש רצויה, בעלת ערך ומשמעות.
בהמשך הוצעו תרומות נוספות של השיחה כהבניית סיפור חיים קוהרנטי ולא מצומצם של המטופלת. המצוקה של רונה סביב הקושי לחוש סיפוק, למשל, תעוגן בתוך סיפור חיים המסביר את הקושי הזה ונותן לו משמעות.
גישות אחרות שמות דגש על מתן אפשרות לבחינה ב"Live" של האינטראקציה הבין אישית שהמטופל יוצר, כאמצעי להבנת קשייו הבין אישיים גם מחוץ לטיפול. הדיון של המטפלת עם רונה באופן בו היא חווה אותה ואת הקשר ביניהן מקנה לרונה מידע על עצמה ועל האופן בו היא יוצרת קשרים.
כיום, מרבית המטפלים אינם מחזיקים בעמדה חד משמעית אלא מניחים שיעילות השיחה הטיפולית נובעת משילוב בין גורמים אלו ורבים אחרים.
"כל זה טוב ויפה", יכולה מטופלת כמו רונה לשאול, "אבל במה הדיבור עם פסיכולוג שונה או תורם יותר מדיבור עם חברה?" ובאמת, כולנו כנשים חווינו לא פעם את כוחה המרפא והמנחם של שיחה עם חברה אשר גם אם התקיימה בבית קפה יוקרתי- בוודאי היתה זולה יותר משעת טיפול פסיכולוגי.
ראשית, למטפל יש כלים מקצועיים לנהל תהליכים מסוג זה באופן מכוון, שיטתי ורגיש. בשונה מקשר בינאישי "רגיל", רונה לא תצטרך להתעניין במטפלת חזרה ולדאוג לה באותה מידה. המטפלת שמה את רונה במרכז ועוסקת בשלומה. הטיפול עצמו מייצר מערכת יחסים שיכולה לעורר קשיים וכאבים, אך ההתייחסות אליהם מספקת אפשרות ללמידה וגדילה של רונה. המטפלת שותפה, לומדת ומציעה גם את עצמה לחקירה תוך כדי התהליך, אך היא מנהלת את התהליך באופן שיטתי תוך התמקדות ברונה.
כמו כן, נסי להיזכר מתי בפעם האחרונה בה התנהלה בינך ובין חברתך שיחה רציפה ללא הפרעות. כן, שיחה שבמהלכה אף אחת מכן לא קיבלה SMS, לא הכינה חביתה לילדים, ולא ניסתה לארגן בראש את סדר היום של מחר…
במילים אחרות, הטיפול הפסיכולוגי יוצר מרחב שקט ומוגן אשר מוקדש כל כולו להתבוננות פנימה. אך ההבדל המרכזי ביחס לשיחה עם חברה נובע מהעמדה הייחודית בה נמצא המטפל- עמדה המאפשרת לו מבט "מבחוץ" על חיי המטופל אך בו זמנית גם מבט "מבפנים", מתוך חווית הקשר הייחודי הנוצר בינו לבין המטופל. מעמד מיוחד זה הופך את הדיבור על הקשיים לא רק לבסיס לקבלת תמיכה והקשבה, אלא גם לכר פורה לחקירה והתבוננות מעמיקה בעולמו הפנימי של המטופל ומשם- להבנתו ולהשגת שינוי רגשי.
ככה זה יעזור אם נדבר על זה.