"הכל, למעט שולי המצנפת סביב פני, אדום: צבע הדם, המגדיר אותנו". מתוך ספרה של מרגרט אטווד, עליו מבוססת הסדרה.
הספר יצא לאור ב 1985, בעיצומה של התקופה הפוריטנית של רייגן. אטווד מציגה עתיד דיסטופי שבו נשים נשללות מזכויות פוריות ונאלצות להתרבות לפי פקודה. באקלים פוליטי לא ברור, עם החלטות הנוגעות לזכותן הבסיסית של נשים באשר להפסקת הריונן, הנרטיב של אטווד לא איבד את כוחו.
אן קרבטרי, סטייליסטית בעברה ומעצבת תלבושות בהווה, קיבלה על עצמה את המשימה ליצור את תלבושות הסדרה. כדי לשקף את מצבן הפסיכולוגי של הדמויות דרך הבגדים התנסתה קרבטרי בצורניות וקווי מתאר שונים לכל קבוצת התיחסות: השפחות, החברה העילית, המפקחות והמוקצות.
אחידות הצבע בבגדים נועדה לבדל בין קבוצות הנשים השונות, להפריד ולערער אותן. ליצור זהויות חדשות תוך סילוק הזהויות האמיתיות, כדרך להשגת שליטה.
"מדי השפחה" בסדרה אומצו על ידי נשים במדינות רבות כסמל של מחאה על נושאים שונים הנוגעים להפקעת גוף האשה על ידי המדינה.
מעצבי אופנה לקחו את ההשראה ונתנו לה אינטרפטציה משלהם
קולקטיב העיצוב הצעיר Vaquera שכבר הציג סנסציות קודמות וידוע בגישתו קוראת התיגר ומעוררת המחשבה, עירב בתהליך היצירה את אטווד. דוגמן גבר צעד על המסלול כשחבילת ספרים כרוכה לראשו – קריאת תיגר על החברה המונעת מנשים קריאה וכתיבה. דוגמנית אחרת צעדה לבושה חזיה ותחתונים, מוסתרת ע"י מטריה שקופה, כסמל לדברים שנועדו להגן עלינו אך לבסוף נמצאים מעיקים בעצמם.
מעצבת האופנה Vera Wang קראה את הספר, צפתה בסדרה והקשיבה למתרחש. הקולקציה שהעלתה כללה גזרות ארוכות וסגורות אשר מתכתבות עם עולמה של אטווד. הצבעים שונו, בהתאם לתפיסת המעצבת.
במותג האופנה הבריטי Preen המתח בין שמרנות ומיניות היה גלוי יותר. הקולקציה היתה אישית ופוליטית כאחד, פרשנות לעתיד שזוג המעצבים רוצים עבור שתי בנותיהם. "אנחנו חיים בתקופה אנרכית שבה אנשים איבדו אמון במנהיגים ובחברה. אנחנו רוצים שנשים יפרקו בעצמן את הנשיות שלהן וישחזרו אותה מחדש בהתאם לרצונותיהן".
בגדים, הדרך שבה אנחנו מתלבשים ואיך שאנחנו מציגים את עצמנו לעולם – מובן איך עולם האופנה אימץ והרחיב את "סיפורה של שיפחה" .
"הם לא היו צריכים לתת לנו מדים, אם הם לא רצו שנהיה צבא". משפט של הדמות הראשית בסדרה