סיפורה של ג'וזפין

"מעולם לא הייתי אומנית אמיתית אך אני מאוד אוהבת אומנות. אלו שני דברים שונים לחלוטין. אחוות האדם חשובה לי והקדשתי לכך את כל חיי. והייתי מבורכת".

בחורה עם מחשב נייד

ג'וזפין בייקר

"מעולם לא הייתי אומנית אמיתית אך אני מאוד אוהבת אומנות. אלו שני דברים שונים לחלוטין. אחוות האדם חשובה לי והקדשתי לכך את כל חיי. והייתי מבורכת".

המשפט הזה נטען בפיה של ג'וזפין בייקר, הבדרנית האפרו- אמריקאית הראשונה שזכתה למעמד של כוכבת בינלאומית, ב- 1975, בריאיון זמן קצר לפני מותה . והמשפט הזה מגלם בתוכו את מהות חייה ונשמתה של האומנית, (על אף שהתעקשה שאינה כזאת), הצבעונית הזו והחריגה בייחודה.

היום, כברוב ימי החול שלי ( בגלישה גם לקודש..) עסקתי במושא אהבתי הכתיבה,כשבפאוזה שתוכננה כקצרה, התיישבתי מול מסך הטלוויזיה ואז בזפזופ רנדומלי הגעתי לערוץ 8 לסרט על חייה של ג'וזפין בייקר בסימן ציון מותה. ברגעים כאלו ממש, הכאב הנח לנצח בחזי על לכתה של אימי טרם טרם עת, צף לו ועלה.

אל תיתהו קוראים יקרים, כי אני כבר מסבירה.

פעם שאלתי את אמא שלי ששמה ג'וזפין, מדוע בחרה לה סבתא בשם הזה. כי כל כך אהבתי את הצליל את היופי שבו שהלם את יופיה של אימי. אמא הסבירה שסבתא אהבה את ג'וזפין בייקר וכשנולדה, נזכרה סבתי באהבתה לאומנית וקראה לה בשמה. סבתא לא ידעה ואולי בעצם כן, ( כי גם לסבתא היו אינטואיציות של נביאה), עד כמה יתאים השם הזה לאמא, עד כמה תהיה אמא דומה לאומנית הזו בהלך רוחה, בכוונותיה, בקולה הצלול ( אם כי אמא לא מימשה את יכולותיה הווקליות על במה) ואבוי, גם בגורלה.(יובן בהמשך..)

לכבודה של ג'וזפין בייקר אספר עליה בכדי שגם אתם תכירו אותה ולו בזכות היותה לוחמת אמיתית ולא רק על הבמה:

ג'וזפין בייקר (1906-1975) הייתה מגוון של דמויות באדם אחד: בדרנית, זמרת, רקדנית ופעילת זכויות אדם אמריקאית שפעלה בעיקר בצרפת וקבלה אף אזרחות צרפתית בשל כך. (לסבתא הייתה אהבה גדולה לשפה הצרפתית שנהגה לשלבה בשפה העברית והערבית בה דיברה עם דודיי ודודותיי. לכל ילדיה  נתנה שמות שמקורם בשם צרפתי ). בייקר ניצלה את מעמדה ככוכבת בינלאומית, במהלך מלחמת העולם השנייה, לטובת קידום ההתנגדות הצרפתית לנאצים ובשנות השישים נרתמה למאבק התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית והפכה לאחד מסמלי המאבק. אין זה פלא שבייקר הייתה המוזה של אנשי תרבות כגון: הסופרים ארנסט המינגווי ופ.סקוט פיצג'רלד, הצייר פאבלו פיקאסו וגם מעצב האופנה כריסטיאן דיור.

יש האומרים שעיסוקו של האדם נעוץ בהיסטוריית ילדותו. גם אם אין זה נכון באופן גורף, במקרה של ג'וזפין בייקר זה די מתבקש. היא יצאה לעבוד כבר מגיל 8 ובגיל 12 נשרה מלימודיה בבית הספר והחלה להרוויח את לחם משפחתה, כרקדנית בחוצות סנט לואיס, שם נולדה. חלק מהזמן הייתה חסרת בית. כבר אז הבינה כנראה כי ביתה היחיד יהיה הבמה. בהגיעה לגיל 15 גילה אותה אמרגן שלקח אותה לניו יורק, שם הופיעה על בימת ברודווי כרקדנית שורה במספר מחזות. משם סומנה כוכבותה, כאשר ב-1925 הגיעה לפריז עם ה"מופע השחור" שהועלה בתיאטרון שאנז אליזה. היא נתגלתה כפנומנלית במופע ריקוד, בידור וסטרפטיז מקורי שהסעיר את חושי הקהל שהיה נתון בכבלי השמרנות של תקופה זו. והבמה הייתה לה פה,שם נתנה דרור לכל יצריה כולם. מוצאה ה"פראי", יופיה האקזוטי, מוסיקת הג'אז והריקוד החושני עם התלבושות הנועזות, היו תקדים בבידור הבמה וג'וזפין בייקר הפכה גם לאייקון אופנה.

וכנראה שכפי שהייתה חסרת גבולות על הבמה כך הייתה גם בליבה, עת אימצה בשנות החמישים 12 ילדים יתומים מלאומים שונים,(והוותה מודל לאומנים מפורסמים אחרים שנים רבות רבות אחריה), להם קראה "שבט הקשת בענן". ב-1963 השתתפה ב"מצעד וושינגטון למען תעסוקה וחירות", לבושה במדי צרפת החופשית ועטורה באותות ההצטיינות שלה, לצדו של לוחם החופש, מרתין לוטר קינג. היא הייתה האישה היחידה שנאמה במעמד זה. לאחר מותו של הקינג הציעה לה אלמנתו לקבל את נשיאות התנועה לזכויות האזרח, אך בייקר סירבה.

כך זה עם אנשים שידיהם אף פעם אינן לצידי גופם כי הן תמיד מושטות לעזרה והם יודעים מה כוחם, מהי עוצמתם אך שומרים על ענווה. כי עשייה למען בני אדם היא דבר המדבר את עצמו, אין צורך לדבר עליה.ג'וזפין בייקר ייצגה את תפיסת היופי והחיות של השחורים באמריקה, תפיסה שפרחה בפריז בשנות העשרים של המאה העשרים. יופיה האקזוטי יצר אסוציאציות לוונוס השחורה ולפנינה שחורה.

והיא מזכירה לי את אמא. באהבתה לאומנות, לאסתטיקה, לתספורת המוקפדת ויותר מכול באהבתה לאנושות, לבני אדם ובמיוחד לאלה שגורלם התעמר בהם והיו זקוקים ליד חמה ומלטפת. אין יד שהושטה לאימי והיא לא הושיטה ידה לאחוז בחזרה. אין אחת כזו. על "אחוות האדם" דברה ג'וזפין בייקר. לאמא זה היה ציווי חיים.וכן, גם היא הייתה מוזה. כל מי שפגש בה התפעם מקסמה ורצה עוד .ואמא הייתה מבורכת, כל כך מבורכת ואלו שזכו להכירה ולגדול תחת כנפיה, מבורכים לנצח בזכותה. לוחמת מאין כמותה עד משב נשימתה האחרונה.

באין יודע ובלי לצפות, כפי שאני כאבתי להכיר היטב, תקפה את ג'וזפין בייקר מחלתה. ב- 1964 לקתה בשבץ שאומנם החלימה ממנו אך לא שבה להופעותיה הסדירות.

ב- 1975 לכד אותה השבץ שוב. בבית החולים כשהיא שקועה בתרדמת, הלכה לעולמה והיא רק בת 68.

שמישהו יסביר לי, את הפרט הגורלי הזה, שגם אימי הלכה לעולמה בגיל כה סמוך- 67. רק היום נודע לי הפרט הזה שהחניק את קולי ואת מילותיי לשעות ארוכות..

אז לכבוד זכרך ג'וזפין בייקר ולאוזניכם אם תרצנה להאזין, מצרפת שיר של ה"ציפור השחורה" ואומרת :

Bye bye blackbird

[youtube NXQPrtJYCJs nolink]

לחיי "אחוות האדם".