צילום: יח"צ
כשהרטוב עדיין מדגדג בעיניים עמדתי נרגשת ביציאה מהאולם בתום ההצגה סינית אני מדברת אליך בתיאטרון רמת גן מנסה ללכוד את תגובות הצופים. הקהל ברובו בגילאים שחוו את שנות ה60 היה נרגש "אני נפעמת", "מרגש", "הפקה מרתקת", "בכיתי", "יו כמה שזה נוגע", מזכיר את ההורים שלי "הפקה מעולה" אלה היו חלק מתגובות הצופים לשאלתי 'איך הייתה ההצגה?'.
המחזה המועלה על ידי "תיאטרון הספריה" הוא עיבוד לסיפור מתוך ספרה של הסופרת סביון ליברכט – "סינית אני מדברת אליך".
התקופה, שנות ה- 60 בישראל. ימים של טרם טלוויזיה ומחשב, הרבה סודות, פחות דברים שמדברים עליהם.
מירי אישה צעירה אם לשניים מגיעה אחרי עשרים שנה למכור את בית הוריה. הבית שבו העבירה את שנות ילדותה , הבית בו בגרה התגייסה לצבא חוותה שמחה ועצב עד שלא יכלה יותר.
השיטוט בבית מחיה בפניה את מסכת חייה , תמונות, תמונות. היא חווה מצבים, ריחות ורגשות , גם כאלה שהדחיקה במהלך השנים.
מבעד לעיניה אנו לומדים להכיר את בני משפחתה ניצולי השואה. לומדים על יחסים מורכבים במשפחה, אהבות, בגידות , סודות ששמרה ומנגנונים שפתחה כדי לשרוד במשפחה שרוח השואה מקננת בה. לומדים על היחסים שבין יוצאי פולנייה לשכניהם יוצאי המזרח.
צילום: יח"צ
לתוך כל זה נכנס מפגש עם מתווך נדל"ן מסתורי. המפגש עם המתווך מחד מזעזע אותה, מפחיד וגורם לבלבול, אבל מאידך משמש כאירוע מאפשר. היכולת לדבר, להשמיע ולשמוע, עוזרת למירה לאסוף את חלקיקי הפאזל של חייה.
הצגה מרגשת שפגשה אותי במקום כואב. בתחילת השנה הייתי בסיטואציה דומה לזו של מירה עת מסרתי את המפתח לבית הורי לקונה שלא הכרתי קודם לכן, קדמו לכך הרבה ימים של זיכרונות , לחץ , כאב. היה מוזר איך פתאום צפו ועלו דברים ששנים הדחקתי. איך תמונות התחילו לבעבע וללבוש תלת מימד. איך בית קבל משמעות של ריגוש והמבנה הפך לכל כך שולי.
הורי לא היו ניצולי שואה הם עלו לארץ מי בילדותו ומי בגיל הנעורים. אבל בין חברי היו רבים שהוריהם היו ניצולי שואה ואנחנו הצברים לא אחת תהינו לגבי התנהגותם, שבעינינו לא הייתה מובנת. זכורה לי שכנה שנהגה באופן אובססיבי לנקות את הבית ובנה שהיה מופנם ושונה. היום אני חושבת כולם ראו וידעו אבל הסתפקו בלרכל ולא נקפו אצבע. אני כילדה הבנתי שמשהו לא בסדר אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה, כואב ועצוב.
שוב עלתה הסטיגמה של אשכנזים וספרדים שבבית בו גדלתי לא הייתה קיימת אבל אני זוכרת שהייתה באוויר.
אמר לי מכר שפגשתי בהצגה: "זה ממש ההורים שלי אבל כל השנים הם לא דברו רק לאחרונה התחילו לדבר לספר וזה כל כך קשה גם להם וגם לנו".
המחשבה כמה אנשים נושאים על גבם שקים מלאים מהתקופה הזאת, הילדים של, ממשיכה ללוות אותי גם בעת כתיבת הפוסט.
אז מעבר לזיכרונות ולמערבולת הרגשות ההצגה הותירה אותי גם עם שאלות:
האם היום ההתמודדות הייתה שונה ?
האם הטכנולוגיה הייתה עוזרת או מפריעה?
הטלוויזיה איזה תפקיד היא הייתה תופסת בסיטואציה?
ומשהו שנוגע בניו איג', מודעות העולה וגוברת ליכולת לסייע לאדם בהיבט הרוחני מה היה קורה אם היא הייתה כבר אז באוויר?
הצגה חזקה
אל תוותרו
בהשתתפות:
שירלי לב וורטהיימר / דונטלה מימון
דור מיכאלי /שי לוי
נדב אזולאי /רועי מלכה