השעה אצלי 10:30 שעון סינגפור, 5:30 בבוקר שעון ישראל. התעוררתי לבוקר מכריע בישראל וכואב לי שאני לא שם, בעת הבחירות הכי קריטיות שהכרתי מאז שאני זוכרת את עצמי. היו לי מחשבות להקדים את חזרתי שבועיים לפני המתוכנן ואף כרטיס משוריין של הרגע האחרון לחזור בזמן להצביע אבל ממגוון סיבות אישיות החלטתי שהקול האחד שלי לא מספיק מכריע שמצדיק את הויתורים שהיו כרוכים בהקדמת הגעתי.
יחד עם זאת, אני קוראת על אחוזים גבוהים כ״כ באוכלוסיה שלא מתכוונים להצביע. כאלה שנמצאים כרגע בארץ, במרחק נסיעה קצרה ממקום הצבעתם, ביום שבתון שניתן להם בדיוק למטרה הזאת ואני פשוט לא מצליחה לעכל איך זה יתכן. האם זאת האדישות במדינתנו שהרקיעה שחקים עד כדי כך שלאנשים לא אכפת מה יהיה? האם זה חוסר ההבנה שמאמץ קטן של כל אחד מהם להצביע יכול להשפיע ולהבטיח עתיד טוב יותר במדינה שלנו?
בחודשיים וחצי האחרונים בסינגפור בתכנית היזמות בה אני נמצאת, פגשתי אנשים מכל העולם. כל העת הזאת הייתי צריכה להתאמץ לאזן בין הרצון להעביר את הביקורת שיש לי על הממשלה והחברה שלנו לבין הנטייה רק להנהן ולהסכים עם כל מי שאמר לי ״אה את מישראל, startup nation״, והרצון לצעוק בגאווה ״זאת חברה/יזם ישראלית!״ בכל פעם שהזכירו שם של חברה ישראלית שהפכה ליוניקורן (עברה שווי של מיליארד דולר) או יזמ/ת ישראלית מצליחה שהקימה אותה.
בחודשיים וחצי האחרונים, חייתי על אי שחגג רק 54 שנות עצמאות באוגוסט האחרון. ללא משאבים טבעיים כמו שכנותיה אך עם תכנון קפדני ומנהיג עם חזון ואסטרטגיה, סינגפור הפכה למוקד משמעותי בדרום מזרח אסיה. נדהמתי מפאר הבניינים בני עשרות קומות ושטחי מלונות וחנויות פאר בMarina Bay שסינגפורים הדגישו בפניי, ספק בערגה למה שהיה וספק בגאווה, שלא היו קיימים לפני עשור. במקביל, חשבתי בכאב על ישראל ועל כל המוחות המבריקים שמוציאים את מיטב הטכנולוגיות והחברות שנמכרות לניכר ולא הצלחתי להבין איך הצלחנו על אף כל זה, להגיע לשפל כזה של מוסר ושיא כזה של גזענות.
אז היום, ה-17/9/2019, כשהלב שלי מתפוצץ מרוב געגועים למשפחתי שבארץ ואני סופרת את השניות עד לטיסתי חזרה בעוד שבועיים, ישירות לאווירת ערב ראש השנה בישראל, אני מרשה לעצמי להביע טיפה של אופטימיות ותקווה שבוקר המחר יסמן את תחילתה של תקופה יפה יותר בהסטוריה של מדינת ישראל.
