סיכום שליש ראשון, אחרי שלושה חודשים בסינגפור, עם פרוס השנה האזרחית החדשה – שקיפות עורפית בואך סריקת מערכות

בחורה עם מחשב נייד
זהו, רשמית סיימנו שליש ראשון ולפי הסטטיסטיקות של ההיריון, אנחנו נכנסים לתקופה הקלה והכיפית של ההריון,אבל לפי מחקרי הרילוקיישיין, אנחנו נכנסים לתקופה של דיכאון, של הבנה שאנחנו לא בטיול, אלא בחיים האמיתיים. לא יודעת, הדיכאון האמיתי שלנו כרגע נובע מעזיבתה של שרה, אמא של אורן בחזרה לישראל אחרי 16 ימים איתנו. שרה הביאה איתה את ישראל ואת הבית אלינו, גם סימבולית וגם פשוטו כמשמעו אחרי שבמזוודתה נמצאו קרוב לארבעים קילו של פתיתים, חיתולי ים, מגבונים, טחינה, תמצית רום, תבלינים שונים, סוכר וניל, ועוד כל טוב הארץ. אבל מעבר לתרומתה לכלכלת ישראל ולרווחת משפחתינו בניכר, היא הפכה לחלק מהבית שלנו, לעוד דיירת אצלנו. דיירת שנהנגה לקום כל יום בסביבות אחת עשרה, לעשן במרפסת, ללבוש בגד ים וללוות אותנו ואת הילדים בבריכה. שם היא שימשה להם כמקפצה אנושית, היתה אחראית על רכישת ארטיקים כשהילדים התחילו לאבד את זה ואפשרה לנו, ההורים, לנוח, ולו לכמה דקות על מיטת השיזוף…כן, כן, ממש לשכב עליה ולהפקיר את הגוף לשמש בלי לדאוג מי מהילדים מועמד לטביעה בזמן שאנחנו נופשים לנו לכמה דקות. אחרי הבריכה, היא נהגה להתקלח, לאכול צהריים (בעיקר עוף חמוץ-מתוקף מעשה ידיה של קארן להתפאר, שאינו נופל בטעמו משום מסעדה סינית בארץ) ואז "שלאף-שטונדה" כהלכתו, יקיצה עם הילדים שוב, קפה של אחר צהריים, לצד סיגרייה כמובן, בילוי ביתי או בקניון בחוץ, ארוחת ערב, ולעיתים בילוי לילי איתנו בחוץ. כל זה אפוף כמובן בעשן ואדי ניקוטים בלווית שתי חפיסות סיגריות ליום בערך.  שרה הביאה איתה גם את הספרים של הילדים שערכה ב"לופה" ומספרים את הסיפור של סבא הילל. ובעשותה כן, היא הביאה איתה הנה בעצם את המשפחה כולה – את טלי, רשף והילדים, את עידן ואיילה, את סבא וסבתא משני הצדדים, את דודה ז'וז'י וכמובן, את הילל עצמו, שלצערי, לא זכה להכיר את יהלי ולירי,אבל כולנו עוזרים להם לזכור ולהכיר אותו. היא חזרה וסיפרה, בעיקר ליהלי, שנהנה לצעוק לאוויר את שמות סביו וסבותיו אותם לא הכיר (סבתא רוזה וסבא פרי, שודאי מתהפכים בקברם נוכח הנין הלא מוכר הקורא בשמם אי שם במדינה אסייאתית שהם כלל לא מכירים), את סיפור חייו של סבא הלל. וכשיהלי מדבר עליו, נדמה שהם מעולם לא נפרדו. חוץ מהנוכחות הנעימה של שרה היא החזירה לחיי ילדי את דמותה של סבתא, שכה חסרה פה בשלושת החודשים האחרונים. היא לימדה את קארן להכין שניצלים כמו שלה (נוטפי שמן בצורות מזעזעות,אבל כ"כ טעימים שזה למות…מסתימת עורקים), כבד מטוגן עם בצלי שאלוט, שגם הוא לא התברך בתואר "דיאטטי", ומנת הדגל ההונגרית, אותה למדה מאימו של הילל, "טטוט קפוסטה" – כרוב ממולא בבשר בקר ואורז, מבושל עם בשר מעושן ונקניקיות והרבה שמן כמיטב המסורת ומתאים למזג האוויר המהביל פה ממילא כמו חמין ליום חמסין,אבל טעים, אין דברים כאלה…אז עם כל הניחוחות של הבית והנוכחות הסבתאית והספרים והקניות מהבית שהגיעו עם מדבקות של "יינות ביתן" ו"חצי חינם" איך אפשר שלא להצטער כשהיא עוזבת, כי כשהיא עוזבת, עוזב איתה גם הבית שלנו בישראל, זה קצת כמו פרידה שנייה….יהלי כבר חוזר לפזמון לפיו לא טוב לו בסינגפור והוא רוצה לסוע לישראל…רק כשאני מזכירה לו שבישראל עכשיו חורף ואין בריכה, הוא אומר "טוב, אז לתאילנד" הקוסמופוליטי הקטן. חזרנו עכשיו מללוות את שרה פיזית למונית…קארן כבר הסירה את המצעים ממיטת האורחים שהיתה עד לפני כמה דקות "המיטה של סבתא שרה", בחדר האורחים, שהיה בשבועיים האחרונים, "החדר של סבתא שרה", למרות שהמחשב עדיין פתוח על הדוא"ל שלה ביאהו ואני מתלבטת עם לסגור את האתר ובכך לסגור סופית את הביקור שלה אצלנו ולהודות שהוא נגמר…אז אני משאירה את הדואר שלה פתוח, רק עוד קצת. יהלי ביקש לישון על המיטה הזו שנת צהריים, השכבתי אותו בעודי מרחרחת אחר הריח של שרה, הבושם שלה באוויר, ניחוח הבגדים המתוק מעורבב עם עשן סיגריות, הריח הכ"כ מוכר של הבית בכפ"ס. היא רק עזבה ואני כבר כ"כ מתגעגעת אליה, למה שייצגה, להכל. וכאילו בשביל לסגור מעגל, אמא שלי בדיוק התקשרה לבשר, שאחרי חודשים של התלבטויות היא סוף סוף הזמינה טיסה ויש תאריך והביקור הפך מוירטואלי לממשי. אז יש לי שלושה וחצי חודשים לאסוף את עצמי עד הביקור הבא, עד התזכורת הבאה מהבית

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.