סיבת האבחון: ילד ביישן

בחורה עם מחשב נייד

 

"אחרי החגים" חלפו להם ואנחנו וילדינו כבר עמוק חזרה בשגרה- בעבודה ובמסגרות החינוך. כמי שגדלה כילדה עם נכות וצרכים מיוחדים, אני רגישה במיוחד בעבודתי כמורה לכל ילד בעל לקות או קושי כלשהו. אבל עם הזמן התחלתי לגלות שבקרב ילדי ישראל קיימת לקות שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם: ביישנות.

 

ביישן

 

כסטודנטית בפקולטה לחינוך באוניברסיטה למדתי על כל סוגי הלקויות המובחנות ב- DSM 4 (מדריך הפסיכולוגיה האמריקאי להפרעות נפשיות). אבל השנה הפכתי לאימא בפעם הראשונה (ועוד לתאומים) וחזרתי לעסוק בהוראה, ושיחות רבות עם חברות ואפילו הבעל גילו לי שבישראל ילדים ה"לוקים", לא עלינו, בביישנות נשלחים לאבחונים וטיפולים, והוריהם נקראים לשיחות מבוהלות עם מחנכות הממליצות על חוגים שונים ומגוונים "להעלאת את הביטחון העצמי".

היכנסו לכל כיתה בישראל ובדקו מיהו הילד שזוכה למרב תשומת הלב:  האם זה הילד שענה נכון על כל השאלות וראוי לשבחים? או הילד שיושב בפינה וזקוק לעידוד כדי להתבטא? או אולי הילדה שהכינה את הדגם המרשים ביותר של חומות יריחו לשיעור תנ"ך? לא! הילד שזוכה לכל תשומת הלב של המורה הוא הילד המרעיש, המשתולל והמתפרץ- זה שמאלץ את המורה לבזבז חצי שעה בתחנונים שישב בשקט. אח"כ לרוב היא מאיימת להוציא אותו מהכיתה אבל אסור לה כי ההנהלה מפחדת שיקרה לו משהו בחוץ. לאחר מכן היא צועקת עליו אבל הוא לא מקשיב. לבסוף היא גם אולי תאיים להתקשר להורים, אבל יודעת שזה יפגע רק בה כי הם יאשימו אותה שאינה עושה את תפקידה.

חברתי היא אם לילד יפה, תכול עיניים ומחונן, הלומד ביסודי. הוא אוהב לבחון את השמיים בטלסקופ, ומרבה לשאול את אימא שלו שאלות כמו מדוע נושבת הרוח וכיצד נוצרים עננים. ללא ספק- מתנה משמים לכל הורה. בהפסקות בביה"ס הוא זקוק לעזרת המורה לצאת לחצר כי ריבוי הפעילויות מבלבל אותו, והוא מתקשה להתבטא בחופשיות בכיתה. מאז שהיה בגן, חברתי נהנית להשקיע בפיתוח תחביביו הרבים ודימיונו הפורה, אך המורות והגננות לא מפסיקות לקרוא לה לשיחות מודאגות ולהמליץ לה על חוגים לפיתוח חברתי  ואימוני כדורגל שיעזרו לילד להשתלב. ההבחנה ה"נוראית": הילד ביישן מדי!

"המורות טוענות שהוא מדבר חלש מדי ולא שומעים אותו" היא אמרה לי פעם בשיחה "וכדורגל היא דרך טובה להתחבר עם הילדים האחרים".

"את מבינה שביישנות ומופנמות אינן לקויות?! " אני שואלת אותה מוכת תדהמה, וחושבת על שני התינוקות שלי- על בתי התזזיתית והסקרנית ועל בני המחושב והמופנם, על מה יעלה בגורלם כשיגיע זמנם להשתלב במערכת החינוך בישראל, ומה אם הם לא יאהבו כדורגל בכלל??

 

ילדים

מתי נלמד שמותר לילדים להיות אינדיבידואלים?

תשובתה מזכירה לי בכאב כיצד המורה בכיתה י"ב שכחה לכלול אותי בצילומי ספר המחזור משום שבניגוד לכל שאר התלמידים שרצו מהר לחצר להצטלם, אני דידיתי לאט על קביים וכשהגעתי הצילומים הסתיימו.  כמה מושפלת חשתי כשנאלצתי לדרוש בקול רם להצטלם. נזכרתי גם כיצד המורה נאלצה להקשיב להתפרצויות הזעם של אחד הבנים בכיתה במהלך דיון פוליטי סוער על החזרת הגולן (זה היה ב-98'… תעשו אתם את החשבון…) בעוד אני הצבעתי בשקט כל השיעור ולא זכיתי לומר מילה. בסוף אותו השיעור כשניגשתי למורה והערתי לה על כך, היא רק הביטה בי במבט מתנצל ואמרה: "שמחתי כל-כך שהוא סופסוף מתייחס לנושא כלשהו ברצינות עד שלא רציתי להשתיק אותו." מבטה רק הפך למתנצל יותר כשאמרתי לה שהיא מצ'פרת את התנהגותו האגרסיבית ומתעלמת מהנימוס שלמדתי בביתי הרוסי.

גם זיכרונות הילדות של בעלי הבריטי המנומס לא שונים בהרבה. כילד שהעביר את שנת הלימודים בגן חובה בלונדון ונחת למציאות הג'ונגל של כיתה א' בישראל, הוא מספר עד היום בצביטה בלב על ההפסקות השלמות שהתבזבזו לו בעמידה בתור לקיוסק, ואיך היה חוזר הביתה רעב כי חיכה בסבלנות שהמוכר יתייחס אליו בעוד שהילדים האחרים נדחפו בכוח.

היום, כשאני מורה בעצמי, אני מנסה ללמוד מניסיון העבר ולשים לב לחוזק של כל ילד וילד. אני מתעקשת שכל ילד יקרא מהדף בלי לשכוח אף אחד, כדי שכל קול ישמע ולא משנה באיזה ווליום. ואם מישהו מהתלמידים צועק על חברו "לא שומעים אותך בכלל!" אני תמיד עונה שאני שומעת מצוין ושהוא ישמע יותר טוב אם הוא יהיה בשקט ויקשיב. בהפסקות, כשאני מספיקה, אני משתדלת לגשת לכל הילדים- גם לילדים שמשחקים כדורגל וגם לילדה שמציירת בפינת החדר, ואני עדיין ממשיכה להאמין שביישנות ומופנמות אינן בעיות ואינן לקויות.

images

מדינתנו הקטנטונת עוברת כמעט תמיד ימים לא קלים וכל רעש קטן מקפיץ אותנו. חברי הכנסת שלנו מגדפים ומקללים בהיכלי הממשלה, וכותרות העיתונים מלאות בסיפורים על אנשים שנהרגו לא על רקע טרור כי אם בגלל קטטה או אי-הסכמה. אז האם לא הגיע הזמן שנוריד הילוך, ננמיך את הווליום ונמנע גם מהילדים שלנו מלחמות הישרדות מיותרות בתוך כותלי  המוסדות שמתיימרים להיות חינוכיים?

אמהות על רגל אחת: אמהות ונכות
אריאלה גויכמן-גארבר מתרגמת של ספרים ומאמרים, מורה לאנגלית, בלוגרית ועיתונאית בתחום תולדות האופנה, ואמא של התאומים אדם ואליס.