סיבולת לב ריאה

בראשית לא היו מילים, בין שמיים לארץ, תוהו, שמיטה ואז אור ואהבה.

כשהמוות התערב לי בחיים נוצר בי הדחף המיידי לבטא, לתעד, ללכוד מחשבות, לתת עדות חיה ולהדהד החוצה כדי לא להישאב לוואקום. היצירה היא שפת החירום האוניברסלית. היא עוגן המאפשר מרחב נשימה.
כשחרב עולמי, הלב קפא, האדמה לתוך עצמה בלעה. הכדור דפק סיבובים, החיים חזקים. הבן אדם אנוש, הטבע דומם, מהצד לא מתערב, ניטראלי.

במותך ציוות לי חיים.

אני ילדתי אותך ואתה יולד אותי.
ילד נדיר, נשמה נדירה, אהבה נדירה, מוות נדיר. לא דמיינתי שאעמוד מול בור משלך. בזכותך אני מרגישה את תהום העצב ואת עומק האהבה. אתה מרוקן וממלא אותי בו זמנית. נושאת געגועים שאי אפשר לשאת. נושאת אותך בתוכי בידיעה שלא תיוולד לעולם.

נוכחותך מורגשת, עצומה ובלתי נראית. אתה בתוכי, לא שורד לא שריד. לא זכרון לברכה, אתה בתוכי. פועם, מפעים, בתוכי בחרת חיים ארוכים.
חסר לי ילד ולא רואים עלי כשאני מסתובבת ברחובות. כמה שאני אוהבת אותך רק אתה יודע. תמיד היית ילד של אמא. ועכשיו של מי אתה ילד?.
גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי בליבי בדמי ברוחי.

אתה המת הכי חי שיש. בלעדיך העולם לוקה בחסר.יש בי ידיעה שיש מעבר. דבר אינו מסתיים באמת. לעיתים בהבזק של רגע ניתן לחוש את מה שלא ניתן לבטא במילים. כולי תדהמה מתופעות ומפגשים שהם מעבר לכל דמיון, שכל במאי היה חולם לביים. אתה בדרכך המסתורית מפיץ במיומנות מרהיבה ניצוצות וסימנים. אתה הרואה ואינו נראה.

הפער בין תחושת הקרבה העמוקה אליך היכן שאתה, יוצרת את תופת הגעגוע.
את לא תדעי לעולם, אתה לא תדע לעולם, שלא תדעו לעולם. החיים חולפים כהרף עין, כהרף לב. האובדן הוא בלתי נמנע. כל אחד איבד או יאבד מישהו. בכולנו טמון פוטנציאל היתמות או השכול. החיים לא צפויים, לא מבטיחים לנו כלום, לא חייבים לנו דבר. הם מתרחשים על פי הגיון סדר ותנועה משלהם, אין לנו באמת שליטה. החיים נועדו כדי לחיות אותם, הניסיון להבין אותם חסר תועלת.

בבית הקפה, בבר, בסופר, ברכבת, איפשהו היום או מחר מסתובבים ביננו אנשים מפורקים מכאב. כל שניתן הוא לנהוג בחמלה, להיות טובים ללב שלנו וללבבות האחרים, לפזר בנדיבות אור ואהבה. אהבה היא הכוח החזק בעולם היא מתקיימת בלי תנאים בכל מקום ובכל זמן. היא השריד האחרון. אין לנו את כל הזמן שבעולם, לכל אחד יש תאריך תפוגה. הזמן חמקמק, מתעתע, בלתי נתפס. החיים קורים עכשיו ברגע זה ממש.
החיים משתנים . הם עלולים להשתנות בכל רגע. האם לא כדאי לחיות ולאהוב באופן מלא ועמוק בזמן שנותר ? תתבוננו ברכות, תחבקו מלא. תאהבו חזק, הילד שלכם חי. תגידו תודה.

מביטה בפליאה ושקיקה על תופעת החיים, מרגישה שהחיים יודעים לפנינו מה יקרה. עבר, הווה, עתיד שזורים זה בזה. הסינכרוניזציה מתקיימת כל הזמן. מפגש בין לב אל לב הוא המהות. הכאב הוא אינסופי וגם האהבה היא אינסופית. מודה על הנוזל הזה בין שמים לארץ, בוחרת בכל יום מחדש לפתוח את הלב ולהרגיש. מחבקת את הלב. מחבקת אותך, מחבק אותו, מודה לו על סיבולת. אימהות היא התמצית. אין נחמה, יש אהבה.

לחבק אותך
זה לחבק שמיים
לאהוב אותך
זה לאהוב.

ביום האזכרה הראשונה, ביקשתי מהבאים להביא פרח. בתום האזכרה נשארתי לבד מול הקבר שהיה מרהיב ביופיו והחלטתי לתעד את הרגע. בהמשך הייתה בי כמיהה להאדיר את הרגע הזה, אספתי פרחים והוספתי באופן ידני לצילום הקיים (הצילום מופיע בראש הפוסט).

הקולאז' הוקרן על קיר ב "מתחת לפנס 6 " גבעת חביבה, אנשים רבים הצטלמו בתוכו.

רעיון פתיחת הגלריה נוצר בזמן השבעה ע"י עמית בת דודי האהובה והמוכשרת. דמיינו אי צבעוני מלא אור ואהבה ממנו רוחשים יצירות, רגשות וחיבורים קוסמיים. לפעמים זה מרגיש כמו בית מקדש. המקום שופע יצירות יד ולב. טכניקת הקולאז‘ הפכה כלי מחקר עבורי בכדי לעבד ולבנות את החיים מחדש, מתוך הריק התחלתי לצלול אל החומרים, ללקט ולחבר פיסה אל פיסה. במקום מתקיימות סדנאות קולאז‘ אינטימיות.