סטיב שלי (לא ג'ובס)

יום אביבי, לפני כשנתיים, יוצאת מהבית בחפזון-של-אמהות, ומבחינה בקצה העין במראה פסטורלי: אדון נמת' יושב על שביל הגישה לביתו, נשען לאחור על אמות ידיו כאילו היתה זו הריבירה הצרפתית.
עוברות מספר שניות בהן החיפזון מפנה דרך להגיון, וחשד  מתגנב למוחי, שהרי ברנשים בני שמונים פלוס אינם מתישבים כך סתם על שבילים, פסטורלים ככל שיהיו.
אני ניגשת לאדון נמת', כלומר סטיב (1) סניור, ושואלת לשלומו.
"הכל בסדר, יום יפה" הוא אומר.
ולמה החלטת לשבת כך? אני נזהרת.
"אה, אני נח, אוגר כוחות בשביל לקום", גורס הברנש.
אני קוראת לתום (השכן) ויחדיו אנחנו מסיעים לסטיב סניור לקום(2), וממשיכים כאילו דבר לא אירע, כאילו לא מצאנו עכשיו את המלך הבלתי מעורער של השכונה, חסר אונים.

לפני ימים מספר כתבה לי פלסיה, אישתו של תום,  בשורות רעות. מר נמת' איבד את ההכרה, וע"פ הרופאים הסיכוי שזו תחזור אליו קלוש. אי לכך החליטו אישתו היפה יוניס ובנו סטיב ג'וניור לכבד את רצונו ולא לבצע פעולות שיחברו אותו בכח למה שנקרא בז'רגון הרפואי "חיים"  (DNR ,Do Not Resucitate)(3). בקרוב מאוד תהפוך הפרידה שלו מהעולם לרישמית, המלך ימות מרעב.

מר לי בגרון, אני באמת אוהבת אותם, את סטיב ויונס, מיוחדים שכמותם, כאלה שכנים אני רוצה תמיד.
הרבה זמן רציתי לצלם אותם עד שהעזתי לבקש, אהבתי את החיבור והניגודיות שלהם, הוא מראהו כאיכר פרוסי עקשן טוב לב, היא אצילית עדינה וזקופת קומה כאריסטוקטית בריטית:

הצילום הצליח. סטיב ויונס נמת' מבקרים בתערוכה מקומית בה הוצגה התמונה:

חגיגות הרביעי ביולי 2010 בשכונה שלנו, ברור מי המלך:


כשהגיעה המכולה לאסוף את תכולת ביתנו, לפני שנה, נעמד סטיב איתן מול הנהג האומלל וצעק: לך מפה! הם לא עוזבים! קח את המשאית לך! ולי אמר, אם משהו לא יסתדר לכם שם, במזרח התיכון, תתקשרי ותחזרו. אל תדאגי אני אסדר הכל!
אני חושבת שעליו היתה הפרידה קשה מכולם. כשאתה צעיר אתה מאמין שאפשר להפגש גם כשאוקינוס מפריד, אבל הוא ידע שלא נתראה עוד, שזה באמת סוף.

(1) אמנם סטיב ג'ובס גדל באותה שכונה ממש, אבל סטיב נמת' יש רק אחד!
(2) סליחה על ההפרה הבוטה של התקנון שבו באמריקה אין לסיע למי שנופל ברחוב. אפילו בזה אסור להאחז כסיבה לגור בישראל.
(3) הארוע של סטיב, ולצערי ארועים דומים שקרו לאחרונה, גרמו לי ולבנזוג לשוחח על הנושא ולהביע איש כלפי זוגתו את רצוננו. ההחלטה הזאת שחשוב להחליט מראש לגבי הזמן בו לא נהיה מסוגלים להחליט, שצריך להחליט כל עוד הנפש יודעת את נפשה, באה עם ההכרה שזה יכול לקרות גם לנו, כל רגע.  DNR עבורי, בהחלט. אתם עדי. (לצערי בחיים זה לא כל כך פשוט. אם הרופא אומר "יש סיכוי קלוש" מה עושים?)

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.