סטטוס "מובטלת" או "מה את עושה כל היום?"

לא תכננתי את זה ככה, באמת שלא. אבל כשחזרתי לעבודה אחרי לידת בתי, ילדתי השניה, לא יכלתי כבר לסבול את התחום האפור הזה שחייתי בו. בכל יום בעבודה הרגשתי שאני קמלה ונובלת אל תוך שיגרה שבכלל לא מתאימה לי. נופלת לתוך אינטריגות ופוליטיקה מסריחה והשעות הרבות וההשקעה האינסופית בכלל לא שוות את זה. בן זוגי שיחיה אמר לי אינספור פעמים לעזוב, אפילו שאין דבר אחר באופק. האמת? שהיה, אבל לא היה טוב מספיק למה שבאמת רציתי, שבאמת מגיע לי.

אז פתחתי את כלוב הזהב, פעם ראשונה מזה 11 שנים, יצאתי משם וסגרתי מאחוריי את הדלת בטריקה.

כמה ימים אחר כך מתקשרת אליי זוגתו של בן כיתה שלי, מציעה לי עבודה בקונדיטוריה לחצי שנה, החלפה למישהי שיצאה לחל"ד.
וואו, מאיפה הגעת אליי? זה כבר זמן לא מבוטל שאני עומלת במטבח משפרת מתכונים, אופה לחמים ומגרה את כל עוקביי האינסטה והפייסבוק שלי. איזה כיף. פייר? חשבתי לא פעם לעשות הסבה מקצועית אבל איך יורדים ל30 שקל לשעה אחרי שכלוב הזהב עטף אותך כל כך טוב?

אז הלכתי. וחצי שנה באתי לעבודה בכיף! איזה שינוי! למרות שנשבר לי הגב, חטפתי כוויות, כאבו לי הרגליים, עשיתי דברים שאני פחות אוהבת אבל באתי לעבודה בכיף. עם חברות נשים קצ'קעס מדהימות שהתאהבתי בהן (ופעם חשבתי שלעבוד רק עם נשים זה סיוט שלא ברא השטן).

נגמרה התקופה וחגגתי יום הולדת ארבעים. מי אמר משבר ולא קיבל?
הרבה תובנות בתקופה הזו, מה אני באמת רוצה לעשות, מה חסר לי, מה ימלא אותי באמת. אמנם התקופה בקונדיטוריה הייתה מדהימה אבל עדיין זה לא היה מספיק. לפעמים בסתר ליבי התגעגעתי להעביר הדרכה או לכתוב איזו מצגת להנהלה. חייתי בסרט שהניסיון המקצועי שלי יביא לי אפשרויות וכל מה שאצטרך זה לבחור מהן את מה שהכי טוב בשבילי. אבל הבום הגיע ועוד ועוד קורות חיים נשלחים ובקושי מקבלת אפילו טלפון חזרה. חוקי המשחק השתנו מאז הפעם האחרונה שחיפשתי עבודה אי שם בשלהי 2005 פוסט פינוי התנחלויות, פוסט החיים בצל הקסאמים בעוטף עזה, פוסט התואר בתקשורת שעכשיו אין לי מה לעשות איתו. אי שם לפני עידן הדיגיטל המטורף.

אז שמתי לי פודרה, כתבתי לי לינקדאין והתחלתי לעבוד בלחפש עבודה. בין השאר אני בבית, אופה לחמים ועוגות, משמינה את בני משפחתי ונהנית כל בוקר לקחת את הילדים לגן ולהחזיר אותם אחרי הצהריים. לא נהנית מלנקות את הבית הזה ולהרגיש עקרת בית. טוב, לפעמים אני כן נהנית אבל רק לפעמים! מה לעשות שבין הספונג'ה לארוחת ערב אני מצליחה לראות כמה פרקים של "בית הנייר"? זה בסך הכל הטבה שבאה עם המקצוע.

נעים מאוד, אני איילת ואני מובטלת.

 

20181214_153825