שבוע הספר – אחת החגיגות המופלאות של מדינת ישראל. כנגד כל הסיכויים, נשארנו עם הספר. למרות הטלוויזיה, כוכב נולד, הג’ימייל, הפייסבוק וסלונה, אנחנו עדיין אוהבים להתפרקד על הספה, מתחת לפוך, על שפת הבריכה או על חוף הים- עם ספר טוב. ספרות מקור ותרגום, פרוזה ושירה, רומנים, ספרי מתח וספרים רוחניים, ספרים עמוקים וספרים רדודים, קלאסיקה וניו אייג’ – הכל הולך.
בא המוח היהודי וארגן לנו קומבינה – אפשר לקנות ספרים כמה שהעין רואה והלב חפץ. המחיר שווה לכל נפש. הספר כבר לא רק ליודעי ח"ן, לא רק לאינטלקטואלים או פסאודו -אינטלקטואלים, לאנשי העשירון העליון, או אנשי הצווארון הלבן . נרשם מהפך: ספר לכל פועל. כבר לא מדפדפים בו בחרדת קודש, אלא מעמיסים ערמה של כמה, כמו שקונים קרטונים של מיץ בסופר – שניים במחיר של אחד, 2+1, כך גם בשבוע ספר: השני והשלישי במחיר של שקל, שניים במחיר אחד – עד חצי המלכות וכיד הדמיון הטובה של הסוחרים.
קמו הכותבים, מגובים מצד אחד בשרה החמוצה לימור לבנת ומצד שני בשוחרי השיוויון ממר"צ והקימו קול זעקה, נהי ומחאה, סופרים ידועי שם, התראיינו שמסכנים פה את מטה לחמם. נשאלת השאלה: האם לא נכון שהספר יהיה מצרך להמונים? האם אין בכך דווקא שוויון כמו השוויון בהשכלה ובבריאות, כמו שוויון ההזדמנויות? השוק אומר שכן. יש ביקוש, יש קונים, וכשמורידים את המחיר יש קונים בהמונים ולא בטפטוף. כך, לפחות במשך שבוע או חודש בשנה. מה רע?
זה מביא אותי למספר מסקנות:
1. מדינת ישראל (וכל מדינה שרוצה שאזרחיה לא יהיו בורים ועמי ארצות) אמורה לתמוך בכל היוצרים באשר הם מהמיסים שאנחנו משלמים. תמיכה במלחינים, בסופרים, במשוררים, בתיאטרון בקולנוע ובתזמורת. תמיכה מינימאלית. שכר מינימום. מי שמצליח יותר ומוכר הרבה – שיבושם לו. להתעשר מאומנות יודעים רק מעטים. כך היה וכך יהיה.
2. השוק התוסס הזה נהדר. הוא מעודד קריאה. אנשים מגיעים הביתה עם שקיות מלאות בספרים. לילדים, לחותנת, לחברים – מתנות וקנייה עצמית. שוק פורח ומשגשג של תרבות. אין טוב מזה.
3. הוצאות הספרים וחנויות הספרים מכרו בעבר מעט ויקר ועכשיו, לפחות בשבוע הספר, הם מוכרים הרבה ובזול. שמישהו יסביר לי מה ההבדל. הרי הקופה מצלצלת הרבה יותר – ובסופו של יום, הקופה סביר גם שהקופה מלאה ביותר מזומנים
4. בל נשכח, שיש יוצרים רבים שכבר מזמן לא איתנו, כמו שייקספיר למשל, שאינם מתפרנסים מהספרים שנמכרים.
5. היצירה, ברגע שהיא מתפרסמת היא כבר לא לגמרי של היוצר. אולי כדאי שההוצאה שמאמינה ביוצר, תשלם לו סכום מכובד, גבוה וחד פעמי או משכורת חודשית בזמן הכתיבה, ואז תשחרר את היצירה לאוויר העולם ותיתן לה חיים משלה. בדיוק כפי שעושים כשרוכשים ציור או פסל מקורי. היצירה עוברת לרוכש והוא יכול להסתכל בה כאוות נפשו, להזמין אחרים שייהנו ממנה – היא כבר לא של היוצר והוא אינו דורש עבורה תמלוגים. רפרודוקציה או הדפס של הציור עולות הרבה הרבה פחות.
חומר למחשבה
