סוף והתחלה #7

בחורה עם מחשב נייד

סוף והתחלה #6

 

זה היה המוות השני שחוויתי במהלך שהותי בבתי החולים. צודקים עוד לא סיפרתי על הראשון, עוד יסופר.

הוא נותק. נכנסו בני המשפחה להיפרד. העבירו אותו לאלונקה שלקחה אותו היישר לחדר הקירור. המיטה ההיא ממול שוב ריקה.

חלפו כמה שעות, בעצם שעה או שעתיים ושוב יש שם מישהו על המיטה. ניסיתי להביט במיטה ולהבין אם זו נקבה או זכר, מבוגר או צעיר, מה קרה שאיכלסו את המיטה.

כמו תמיד העזתי ושאלתי, זו הייתה אישה מבוגרת שמעדה בביתה והגיעה עם שיטפי דם בפנים והיה חשש שיש אחד גם בראש.

במשך שלושת הימים בטיפול נמרץ הרופא שלי, המנתח, היה ניכנס כמה פעמים ביום כדי לבדוק איך אני מרגישה, מה קורה באזור הניתוח ומה עם ההתקדמות. הוא ציפה שתהייה התקדמות ואני כבר אוכל לקום מהמיטה ? אופטימיות או טיפשות, עדיין לא החלטתי. היום כשהגיע לביקור החלטתי לשתף אותו במחשבה שחלפה במוחי , החלטתי שקצתי במיטה שבטיפול נמרץ והגיעה השעה שאני אעבור למחלקה ויפה שעה אחת קודם.

" אני אשתדל כרגע אין מיטה פנויה "

" זו לא בעיה, שים אותי במזדרון כי כאן אני לא נשארת וכדאי שזה יקרה עוד היום "

" אני לא יכול להבטיח, המחלקה בתפוסה מלאה אני אבדוק מה עושים "

" תבדוק ושזה יהייה מהר "

היה ברור שלא יאכלסו אותי במזדרון, אני מחוברת לבלון חמצן כמו שנרקומנים מחוברים לסמים. אסור לנתק עד הודעה מיוחדת שתצא ממשרדו של הרופא. אז הייתי בטוחה שימצאו מיטה בחדר שיהייה נוח ודסקרטי. בצהרים שוב בא הרופא לבקר ועוד לפני שהספקתי לשאול מתי אני יוצאת מהתופת הזאת הכריז שיש מיטה.

התחילו בהכנות, כן הכינו אותי למעבר. כל המעבר בסך הכל עיניין של עשרים מטר מערבית לטיפול נמרץ.

הגעתי לחדר. המקום הפנוי היחיד היה ליד החלון, היה עדיף מאשר להידחק בין שתי מיטות-שתי חולות. הנוף מהחלון לא היה עוצר נשימה כלל. בעצם היה עוצר נשימה, מסתבר שהחדר ממוקם בדיוק מעל המיון הכללי ואי אפשר היה לפספס אפילו פינוי אחד למיון ולא ממש משנה מה הייתה השעה ביממה.

לישראלים יש מן תכונה שכזו, ברגע שנמצאים בחדר משותף בבית חולים ולא משנה איפה בבית החולים ממוקם גיאוגרפית בארץ מיד משחררים עקבות והמשפט כל ישראל חברים תופס חזק.

הגעתי לחדר על מיטה לידי בלום חמצון על הפרצוף משקפיים המחוברות לאף ומצד שני לבלון החמצן והדבר היחיד שכרגע מעניין אותי ,מתי לעזאזל הגפיים שלי יבינו את הפקודות שהמוח שולח להן ויתחילו לפעול כראוי לכל האיברים שמקבלים פקודה ומיד מבצעים אותה. אז זהו, יש כנראה איזה קצר בתקשורת שבין הגפיים למוח והן פשוט הפכו לסוג של אוטונומיה כזו בגוף שלי ועושות בגוף שלי כבשלהן, לא זזות מילימטר.

הכניסה שלי לחדר החדש הייתה דרמטית, הוציאו את כל המבקרים, העבירו אותי למיטה החדשה, סידרו את החמצן, כל מיני כריות שיוכלו להוות תמיכה לגוף הזה ובנוסף שני זוגות עיניים שלא מפסיקות להציץ בי. ההצצה הזאת הייתה  ספק סקרנות ספק רחמים. איזה כיף שמרחמים עלי, האמת היא שאפילו אני מרחמת על עצמי על כל מה שעברתי עד עכשיו ולא רוצה בכלל לחשוב על מה מחכה לי בהמשך.

אני פשוט אחייה את הרגע, אם בכלל אפשר לקרא לזה חיים, בכללי אני בסך הכל שק תפוחי אדמה שנמצא על מיטה ולא באיזו פינה נידחת במטבח.