בחור צעיר הרהרתי לעצמי. נו טוב לפחות ממולי לא תהייה מיטה מיותמת והנוף יהייה מעניין יותר, בעיקר לאור העובדה שהתכונה סביבו רבה.
לפי מה שכתבתי עד עכשיו נראה לכם שאני ממש נופת צופים, שוכבת שם בחדר לא מתלוננת לא צועקת או מתווכחת, ממש לתפארת בית חולים רמב"ם. אז זהו, שממש לא ! זוכרים שהדבר היחיד שהצלחתי להזיז אחרי שהתעוררתי היה הראש ? זה נמשך ככה כבר שלושה ימים. שלושה ימים שלמים שאין שיפור של ממש, שלושה ימים שלמים שאני לא יכולה לגרד את האף או לחטט או לאכול או כל דבר אחר העולה על דעתכם שעושים עם הידיים.
מחלקת, טיפול נימרץ ניורוכירוגית, מחולקת לשני חדרים. אני הייתי בחדר הראשון ובו היה צוות אחד בחדר השני היה צוות אחר. אם תישאלו אותי הרבה יותר סבלני ונחמד. בשל האסטמה שלי הייתי צריכה לעשות אינהלציה כמה פעמים ביום. הדרך הרגילה הייתה להניח את המסכה על הפנים ואז לחזור אלי כשהחומר נגמר. זוכרים שהידיים שלי לא זזות ? משמע אין לי שליטה על מתי ואיך להוריד את המסכה. מי לעזאזל יהייה מוכן לעזור לי עם זה, עם השליטה הזאת במתי כמה ולמה, אינהלציה ? מצאתי ! האח שעובד בצוות של החדר השני. חייבת להגיד לכם שהוא בן אדם מדהים, עמד לידי ולא עזב לשנייה במשך אותן דקות דיבר והרגיע והמסכן רק חיכה שכל החומר שם יגמר כבר. זה היה שלוש עד ארבע פעמים ביום ובזמן שלא היה במשמרת פשוט לא הסכמתי בכלל לעשות אינהלציה. כן, אני מן סוג של קרציה שכזאת.
הייתי כל כך מרוכזת בעצמי שבכלל שכחתי את הבחור הצעיר שהביאו לחדר, ההוא שתפס את המיטה ממול. מסביבו היו כל מכונות ההחייאה וההנשמה שקיימות, חוטים, וצינורות בלי סוף מכוסה עד הצוואר וכיתמי דם ניתן היה לראות מידי פעם. קשה היה לי להסיר מהאזור ההוא את העיניים וקשה היה יותר לא לדעת מה קרה לו, איך הגיע למצב שכזה. הצוות הרפואי היה מגיע כל כמה דקות, מודד, בודק, מציץ ומתייעץ. הייתי חייבת לדעת מה לעזאזל קורה שם ומה קרה לו. כל פעם שהיו התייעצויות שם לא שמעתי כלום ממש לחשו לידו, באמת אפשר לחשוב שהוא עצמו מבין ושומע במצב שלו. אם אעז לשאול מה קרה שם שני סנריומים היו, לא היו עונים לי, היו עונים לי. מה שבטוח לא היו מסלקים אותי מהחדר.
אז כן, החלטתי לשאול,
"מה קרה לו ?" ניסיתי ללחוש כדי שלא ישמע או משהו דומה
האחות ניגשה אלי, "תאונת אופנוע "
O M Gצמד המילים התכונה הרבה מסביבו וכל המיכשור האפשרי הראו שאין לו ממש סיכוי להמשיך לחיות וזאת רק חוות הדעת הצנועה שלי.
מידי פעם ניכנסו אליו שני מבקרים למרות שאלו לא היו שעות הביקור. דרוזים, קל היה לזהות על פי הלבוש, היה ממש מצעד מבקרים בשעות הצהריים. שניים שניים בכל פעם ולעיתים היו מלווים ברופא או מנהל המחלקה. אלו היו סימנים המעידים על מה שממשמש ובא.
אחר הצהרים ניתקו אותו מהמכונות, לא היה לו סיכוי בין יתר הפגיעות, פגיעת ראש קשה.
מת
זה היה המוות השני שחוויתי במהלך שהותי בבתי החולים. צודקים עוד לא סיפרתי על הראשון, עוד יסופר.