סוף הסיפור?

הספרים הצילו אותי, שינו את חיי, הקריאה פיתחה בי תובנות, דמיון ומקצוע לחיים. אולי בגלל זה חזרתי עגמומית מביקוריי בשבוע הספר בחיפה וקרית מוצקין. על בולטות של רשת ספרים אחת, תזכורת מתוקה מהעבר וכמיהתן של נערות מהפריפריה לספרים חדשים, גם היום בעידן הדיגיטלי
לתשומת לב הקוראת מירי רגב

שבוע הספר במוצקין. צילום: ניר שטיינברג

חזרתי במצב רוח כה עגמומי מירידי שבוע הספר אשר סקרתי בחיפה וקרית מוצקין עד שהייתי חייבת לפנות מיד אל המפלט הראשון , אכילה רגשית ובמקרה הזה חטיף חדש שעלה לי 400 קלוריות ל-5 דקות.  אולי הייתי צריכה לקנות  ספר על תזונה- אחד הז'אנרים האהובים עלי. אבל כנראה ש'דיאטת 17 הימים' וחבריו יצטרכו לחכות, עד שאתאושש.

אולי זה אפקט ביטול שבוע הספר בפריפריה של שרתנו מירי רגב שהקטין את ההתלהבות , אולי זה ההתמכרות שלנו לדיגיטל, לאפליקציות ולאותיות קטנות מהבהבות – אם כי את התיאוריה הזו אפריך תכף  – אבל מה שראיתי או מדויק יותר לא ראיתי מספיק היום, היה מאכזב, ובעיני דל בתוכן. אינני מאשימה אף אחד, ואולי יש נקודת תקווה. אסביר מהשטח :

קריית מוצקין, בפארק הנעים הצמוד לחי פארק מתקיים יריד הספרים, למשך 4 ימים. רוח נעימה, ירוק וברווזים מסביב. זה נחמד, אבל בכל מה שמדובר בספרים, אנחנו רואים מרחב קטן מידי בעיני של דוכנים מסודרים במעגל וכולם- מלבד דוכן אחד  פרטי וצנוע – הם של סטימצקי. כאילו קנתה החברה את השטח והחליטה להשתלט עליו לכאורה.  חיים צורי הוא ראש עיר אהוד ומשמעותי, מה היה החלק שלו בעניין איני יודעת ,  אבל זה היה נראה תמוה למדי.
ומה שיותר צרם לי : סידור הספרים, בהנחה שכל פינה על הדוכן חשובה , כמו סידור מוצרים במדף של סופר, אז למה לכל הרוחות 'טור' של ספר אחד מופיע פעמיים? מדוע כותר אחד מקבל מקום כפול ושני 'מגדלים' של העמדה?
פספוס עצום לדעתי, הרי יש כל כך הרבה כותרים, בכל שבוע עשרות ספרים רואים אור, ויש כמובן להיטים וקלאסיקות מהעבר. אז למה במקום לפנות להם מקום ספרים מסוימים מופיעים בכפילות שטח?
ולא, זה לא קטנוני מצידי לטעון כך. ספרים רבים נפלאים שחיפשתי – והייתי קונה בהחלט – פשוט  לא היו בנמצא.

גן שמואל בכרמל שבחיפה.  יריד הספרים כאן  הוא בעיקר יוזמה של כמה חבר'ה, אחד מהם או העיקרי הוא  ניר שובר הנמרץ שכולו מלא בכוונות ואנרגיות טובות, מאלה שאכפת להם מהעיר .

היריד הוא ברובו דוכנים של סופרים צעירים חיפאים, שזו יוזמה מבורכת, אבל בכל זאת הם לא מאוד ידועים ובשביל להביא אנשים לפעמים צריך גם משהו מוכר יותר. לגרום להם להישאר. היה אמנם דוכן של הוצאת זמורה ביתן אבל רציתי הרבה יותר. סיימתי לתור את היריד תוך עשר דקות לערך.
אני מדגישה: זה נהדר להכיר סופרים חדשים אבל יש עניין שיווקי שבמסגרתו אם אתה מביא את הכוכבים או יוצר נקודות עניין, אנשים ישארו זמן רב יותר . די ברור , לא ?

נקודת אור: ניר סיפר לי שקיבל הבטחה מהעירייה,  לקיום שבוע ספר מכובד, גדול ומקיף לא פחות מאשר באצטדיון סמי עופר, בשנה הבאה. אני כבר לא יכולה לחכות.

וזה מציף בזיכרונות, רחבת היכל הספורט, רוממה בחיפה, שנות ה-90 ואולי גם ה-2,000 עשרות דוכנים של ספרים, הוצאות לאור סופרים וגם הדבר הזה, מגזינים. חגיגה של ממש.

ולא, אני לא חושבת שמה שחיסל את האירוע המפואר ההוא, שיכולת להישאב אליו למשך שעות, זה רק העידן הדיגיטלי. האחייניות שלי נ' וש' בנות 14 ו-12, הן תולעות ספרים של ממש, עד כדי כך שכבר סיימו לקרוא את כל הספרים שבספרייה הציבורית באזור המועצה בה הן גרות. אחת מהן אפילו עברה לקרוא ספרים של גדולים , כי פשוט אין לה מה לקרוא אבל היא כמהה למילה הכתובה.
מירי רגב היקרה, אני בטוחה שאת לא סופרת  או קוראת אותי. אבל בפעם הבאה שאת מחליטה לבטל את שבוע הספר בפריפריה תחשבי על הסיפורים שמאחורי האנשים שהעוול הזה נגרם להם. תחשבי מה הם מפסידים.
אני הייתי ילדה מופנמת, חסרת ביטחון ולפעמים גם חברים,  שהספרים היו חלק גדול מעולמה. זה מילא אותי חיים, שמחה, נתן לי מפלט מהעולם.
זה גרם לי לדעת לכתוב והפך אותי למי שאני היום.
זה יצר לי מקצוע שממנו אני מתפרנסת.יותר מזה, הקריאה שינתה את חיי, ניחמה ושיפרה אותם בערך מאז שלמדתי לקרוא. והספרים הם חלק מעולמי עד היום.

אינני מתכוונת כמובן לאלו הדיגיטלים, שעבורי הם לא אופציה בכלל. לא צריך לערוך מחקר כדי לדעת שקריאת עשרות עמודים במחשב מטריפה את העיניים ומוציאה את כל הקסם של רעיון הדפדוף בעמודים, 'להריח' את הספר ולהרגיש אותו בידיך. ואני בטוחה שאני לא היחידה שחושבת ומרגישה כך.

ומשום כך, שבוע הספר חייב להמשיך להתקיים, אבל באופן שמכבד את הקוראים, הסופרים וההוצאות לאור. שבוע הספר צריך להיות חוויה של ממש, משהו ששווה לפנות לו אחה"צ, לתור אחר חניה, להידחס בין המונים והלוואי שיהיו המונים.

לא קניתי אף ספר היום. יצא לי החשק. ואפילו המבצעים לא שכנעו אותי.

אולי בגלל שספרים, כמו גם אנשים,  זקוקים לאווירה הנכונה.

 

 

צילום: ניר שטיינברג)