אנחנו במשבר. על זה קשה יהיה לכם להתווכח. למרות שאני די בטוחה שתנסו.
המשבר, דרך אגב, התחיל הרבה לפני הקורונה. הוא התחיל ברגע שאנשים טובים ו״נורמטיביים״ (האדם הסביר של ברק, אם תרצו), החלו לאבד אמון במערכת המשפט. המשבר התחיל, כאשר ראש ממשלה מרגיש בנוח להסתכל לאזרח בעיניים ולדחוף ידו עמוק לכיס של האדם הסביר, העייף ממילא ממאבק להישרדות. על החלק הזה, אפשר דוקא להתווכח. בכל אופן, הקורונה אילצה אותנו לעצור ולחשב מסלול מחדש.
גם אם אתם שייכים למחנה שחושבים שההתנהלות מסביב לקורונה היא הסטרית וגם אם אתם קרובים יותר למחנה ההיסטריים מהקורונה, בוודאי תעדיפו להיות בצד הנזהר ולא להיות החולה הבא שמתחקים אחר צעדיו ומגלים כי הוא הדביק חצי מדינה.
העובדה שמשרד הבריאות נאלץ הבוקר (סימוכין: 159050420) להוציא הנחיות ברורות יותר ואיסורים ספציפיים ללכת לים ולפארקים משמחת אותי. לא כי אני מרוצה שמשרד הבריאות, שאנחנו משלמים להם כל כך הרבה כסף התחיל סוף סוף לעבוד ברצינות, אלא בעיקר כי העם אמר את דברו. הוא זה שמוביל את הממשלה ולא להפך. כמו בדמוקרטיה בריאה. והממשלה? היא שם רק כדי להוציא לפועל את האינטרס שלו.
פעם הויכוח היה מה משפיע יותר: האדם על הטכנולוגיה או הטכנולוגיה על האדם. היום, אפילו הטכנולוגיים המובילים מבינים שמאחורי כל קוד עומד אדם. עם אינטרסים. עם פוליטיקה. עם הטיות.
ולכן השאלה היותר רלוונטית היא מי מוביל האדם הסולידרי או אדם הדיקטטור.
אני טוענת, שסולדריות חברתית היא המפתח לנצח את הנגיף שהשתלט על האנושות ולכן, מדינות דמוקרטיות מצליחות להתמודד עם המחלה ביתר הצלחה.
יש לנו חברים שחיים בסין. הוא ישראלי שממנכ״ל חברה שיושבת בשנחאי. כבר בתחילת המגיפה, שהתחילה כאמור בסין, הם סיפרו הממשלה הנהיגה טכנולוגיה יעילה מאוד, שעוקבת אחר האדם, מודדת לו חום, בודקת באמצעות אפליקציה את מסלול חייו בדרך אל ההדבקה ומצליחה להקטין את התפשטות הנגיף. כלומר בסין, שעוצרת אנשים, בכביש מהיר שיוצר פקק תנועה רק כדי למדוד חום (סיפור אמיתי) בלי לבקש רשות או מבלי היכולת להתנגד, האמצעי במלחמה היתה טכנולוגיה בכפייה.
אבל במדינות דמוקרטיות לא צריך את זה. מצופה מהאדם הסולידרי לחוס על כבודו לטובת הכלל. הפסקת התנועה הראשית ודחיפת מדחום לגופו של עובר אורח ללא אפשרות להתנגד היא לא אפשרית. אפילו תקיפה, לפי חוק העונשין. בדמוקרטיות, יש מלחמה אחרת. המלחמה היא בין האדם הסולידרי ובין האדם הניאנדרטל, שהייצר הקדמון מותיר אותו צפוּן
באגואיזם ובמלחמה לשרוד. האדם מוּתר מיתר הייצורים בעולם בכך שאמור להבדיל הוא בין טוב ורע ובין טווח קצר וטווח ארוך. בחברות דמוקרטיות האזרח חייב להיות ׳סוכן מוסר׳. בחברות לא דמוקרטיות, הצורך הזה מצטמצם.
נחזור לימי הקורונה: כאשר אדם בוחר באוטונומיה ללכת לים, לפארק, לקניון או לביקור אצל הסבסבתא, הוא פוגע בכבוד האדם, הוא פוגע בסולידריות החברתית על חשבון צורך אגואיסטי שלו. הסולידריות החברתית היא הכלי המרכזי לנצח מלחמות כמו נגיף הקורונה. יש עוד כמה אמצעים, שקרובים להתנהלות פחות דמוקרטית, לכאורה: החלטות ממשלה, המגבילות משמעותית את התנועה, שימוש בטכנולוגיה למעקב אחר חולים, כן, גם אם הם כוללים מידה לא מבוטלת של פגיעה בפרטיות. האדם הסולידרי אמור לחוס על כבודו לטובת הסולידריות החברתית. חוק יסוד: הממשלה מותיר, לאחר שהוגדר מצב חירום, לשנות חוק או לא לקיימו. אבל גם במסגרת מצב החירום כוחה של הממשלה תחום: הממשלה לא יכולה להפקיע את כבוד האדם (סעיף 39(ד)) בגבול העליון ותחומה בזמן בגבול התחתון. נהוג להדק את המסגרת המשפטית הזו בגומי גמיש נוסף, שנקרא ״מידתיות״.
מאחר שמידתיות נמדדת על ידי אנשים שונים באופן שונה, היא לחלוטין פוליטית, ולכן ערכה פוליטי עד מאוד, בהתאם. על אף שהיא זו שתכריע את הגבול הדק והשברירי שתוחם את מידת הפגיעה בכבוד האדם ואת עצמתה וכך את בריאותה וחוסנה הדמוקרטי של החברה. וכמו שאני אוהבת לראות את הטוב בכל דבר, בזכות המצב צמצמנו פערים בין אנשים וקיבלנו במתנה משאב שלאף אחד אין עליו בלעדיות או שליטה: זמן.
אז מה את רוצה ממני? תשאלו. ובכן, סולידריות חברתית. זה הכל. גם אם אתם במחנה הסקפטי, הצמיחו תלתלים ושתו בירה צוננת בבית. לבד. באור.
הא, ותהיו בריאים.
