הרבנים האלה, אותם מאתיים איש שכתבו מילים כל כך קשות וציניות על הקהילה הגאה, לא פגשו להטב"ק מימיהם. כלומר הם פגשו, בוודאי שפגשו הרי אנחנו נמצאים בכל מקום בכל חברה אבל הלהטב"קים שהם מכירים הם בדרך כלל מתקשים, מתמודדים, מפוחדים, ובעיקר נמצאים תחת מרותם של רבנים אלו. הרבנים האלו לא מכירים לסביות שחיות בשלום עם עצמן, הומואים בזוגיות מאושרת, טרנסים או ביסקסואליים או כל חבר קהילה אחר, שאינו מרגיש צורך להתנצל על מי שהוא.
ובטח, ובטח לא פגשו משפחות הקשת (משפחות של חברי הקהילה הגאה). כי אם היו פוגשים במשפחות החמות האוהבות והמשקיעות האלו, לא היו יכולים להגיד שהילדים אומללים. אם באמת היו באמת נפגשים ,בלב פתוח אם חברי הקהילה, לא היו מסוגלים להגיש משפט כמו "להפוך את הסוטים לגיבורים" מסיבה אחת פשוטה, הם היו פוגשים גיבורים וגיבורות אמתיים. א.נשים שנלחמות על חייהן, שמתמודדים עם בדידות וניתוק מהמשפחה. מתמודדים מול הדיכאון, שמלווה את כל אלו. או א.נשים מכל הגוונים מגשימות את עצמן. אנשים שמגדלים באהבה ילדים חזקים מאוזנים ומאושרים.
את אחד האנשים הגיבורים האלו פגשתי רק היום, במרחב הוירטואלי של הרשת. למעשה הוא האחיין של אחד הרבנים החתומים על המכתב האומלל הזה. אני לא יודעת איך זה אצל אחרים, אצלי האחיינים שלי הם זן מוערץ. אני מתפעלת מהדרך בה הם מגודלים וגדלים. מדבריהם ממחשבתם. קשה לי המחשבה שמי שאחיינו הומוסקסואל מסוגל לחתום על מכתב שכזה.
הארון האחרון ממנו יצאתי – הפוסט של ניר כהן שליט
ניר אינו הגיבור היחיד. בקהילה שלנו יש רבים אחרים, יש משהו בעצם העובדה שעל מנת להגיע להבנה של מי את ומה הזהות שלך. את צריכה לעבור תהליך (גם למי שחי במקום מקבל ומבין) להסתכל על עצמך, להתחבט לבחון ולהחליט (או להחליט לא להחליט), משהו בתהליך הזה הופך אותך למודעת יותר, ופתוחה יותר מצד אחד. וגם מוכנה יותר להילחם על זכותך להיות מי שאת. לפני שיצאתי מהארון, הייתי כנועה יותר, שקטה יותר. לפני שיצאתי מהארון לא היה עולה על דעתי לצאת להפגנות לצעוד ובטח לא לעמוד בצמתים עם דגל גדול על הכתפיים. יש משהו משחרר בלצאת מהארון, משחרר לכל תחומי החיים, בכל מיני דרכים.
יש גיבורים ממני בקהילה, רבים כאלו. אני חושבת על חברי שמגיעים מהקהילה הדתית. קודם כל, הם מתמודדים מול האיזון העדין בין אמונתם ונטייתם, לא שצריך להיות איזה קונפליקט ברור, אבל יש בכתובים דברים קשים, יש דברים שנכתבו בעבר ובהווה שעלולים לגרום למאבק פנימי. להגיע לאיזון ביניהם נדרשים אומץ וגבורה, ועומק מחשבה (שחסר כל כך במכתב במדובר). יש ביניהם גיבורים שעברו טיפולי המרה משפילים ושרדו. שעזבו את הבית והשאירו הכל מאחור על מנת לממש את מי שהם ואת אהבתם. יש מי שמשמש גשר ומחבר בין הקהילות גם אם המחיר האישי עלול להיות גדול.
גיבורים בעיניי הם גם אלו אשר נותנים חופש לזהותם ולעצמם. מי מוכן ומסוגל, לזרוק כל קונבנציונליות מהחלון, להתלבש ולהתנהג לפי רצונו. לשבור מוסכמות של זהויות ומגדרים. לשנות ולהמציא מחדש את השפה, את דרך ההתבוננות שלנו בדברים וכל זאת תוך לקיחת סיכון אישי לא פעם, ולחשוך עצמך לאלימות של מי שלא מסוגל לראות, שלא לדבר על להכיל את השוני. לספוג עלבונות ולעג ועדין להישאר נאמן לעצמך . אני אוהבת ולפעמים אפילו מקנאה, באהבה שלהם לגוף לחופש ביטוי וליצירתיות. מקנאה ביכולת להתלבש איך שמתחשק לך באותו הרגע, ולא להתייחס לאחרים. ולזה נוסיף שאני מוצאת פעמים רבות המון הומור באנשים אלו.
יש גם את לוחמות ולוחמי הצדק, שמקדישים את חייהם למאבקי בית המשפט (הרבים), שעוזרות ונותנות סעד לכל מי שסובל מאפליה ופגיעה. ויש את לוחמי הפוליטיקה שלא נחים, כדי להביא לשינוי את אותם חוקי פוגעניים שאנחנו נלחמות עליהם עכשיו. את מרימות השלטים ונושאות הדגלים. את הצועדות בל המצעדים, את יוזמות האירועים בכל מקום שבו אנחנו נמצאים (כלומר בכל מקום) והיו השנה יוזמות רבות ומדהימות בכל הארץ. ויש את מי שמחנך להבנה וקבלה. כל אלו פועלים פעמים רבות תוך התנגדות רבה מולם, שלפעמים היא שוב הופכת אלימה.
ויש את הגיבורות הגדולות, שנמצאות פעמים רבות בחזית המאבקים . טרנסג'נדריות וטרנסג'נדרים שנאבקים לעיתים קרובות על החיים עצמם. שנדחקים פעמים רבות לשולי החברה. שהמאבק שלהן להבין להכיר ולקבל את עצמן מתחיל לא פעם בגיל צעיר מאוד (מתוך הבנה פשוטה שמשהו לא מתחבר להן נכון). לא מפליא אותי שגם השנה וגם במצעד המקורי הראשון לפני יותר מארבעים שנה. הן צעדו ראשונות. הן פשוט בעלות אומץ אדיר. הם אנשים שיום יום חיים את הפחד וממשיכים הלאה באמונה שלהם.
ואסור לנו לשכוח את אלו שעבורם בזכותם ולמענם אנחנו צועדות ביום חמישי. ותיקי הקהילה אלו אשר היו מי שהם כאשר זה עוד היה אסור ומסוכן פי כמה . אלו שיסדו את כל מה שנבנה פה. את אלו שנעלצו לחיות בצללים אבל , המשיכו הלאה . בזכותכן אנחנו פה . בזכותכם אנחנו גאים (כן כן גאים לא גאוונתים, גאם כלומר לא מתביישים) . אנחנו נשמור עליכם . בתקווה לחיים ארוכים וטובים .
ויש את האומץ הקטן היום יומי של כל מי שהיא חברת הקהילה . היציאות הקטנות האלו מן הארון. מול המבט היוקד של מי שרואה את הדגל על התיק שלך. מול אמירה תמימה לחלוטין של מטופלת שלך שמציאה קרם נהדר לחברה שלך המטפל המסור שלה. מול השכנה ששואלת אם את רוצה להכיר את האחיין שלה. מול אנשים בשיחה פשוטה על ט"ו באב, ועוד אלפי רגעים קטנים לאורך היום.
אז אנחנו האמיצים השונים נמשיך להילחם, כנגד השנאה, הדחייה וחוסר הקבלה, נגד האלימות וחוסר השוויון והאפליה.
פגשו אותנו במצעד הירושלמי בסוף השבוע 2/8 שיהיה גדול צבעוני ומלאה אהבה אבל גם מחאה וגם בצמתים ואפילו בדרך, כי מי שיצא מהארון כבר לא יחזור לאחור.