סוד הגן הנעלם של אמא

 

לילה אחד חלמתי שאני  חוזרת הביתה מאוחר בערב, פותחת את הדלת ולפתע מגלה שדלת הדירה שלי היא למעשה הפתח לגן פסטורלי יפיפה ובו שתי אמהות, ממש בגילי, יושבות ומשחקות עם עוד שני זוגות תאומים, ממש כמו שלי.

"בואי, שבי איתנו" מזמינה אותי אחת האימהות.

"לא, תודה" אני עונה בנימוס. "אני רק מנסה להגיע הביתה."

"בואי!" מתעקשת השנייה ומנדנדת את ילדיה על סוס נדנדה עשוי מעץ. "בואי ותביאי את הילדים שלך! הם יודעים כבר להתנדנד, נכון?"

"לא…" אני עונה בבושה ומתחילה להרגיש מחנק בגרון. "לא…הם רק עכשיו למדו להתיישב לבד…"

"תביאי אותם!! חוזרת הראשונה בחיוך שהפך מאיים מרגע לרגע. "אנחנו אוכלים עוגה! שלך כבר אוכלים??"

עכשיו אני מתחילה לצעוד אחורה בבעתה: "לא! הם אוכלים רק מרוסקים! ואני בכלל לא שייכת לכאן! ואני רוצה הביתה! וגם הם רוצים הביתה!" בשלב זה בחלום אני מגלה שאני עומדת עירומה.

 

blogpost1

גן העדן של האמהות המושלמות.

בשלב זה התעוררתי מכוסת זיעה והבנתי שהיום הגורלי מגיע- העוללים היקרים שלי, בני שמונת החודשים, חייבים להתחיל מעון יום. ומשמעות הדבר היא, שלא רק שהם יצטרכו להיכנס לתהליך הסוציאליזציה לראשונה בחייהם, גם אני אהפוך אתה רשמית ל"אימא מהגן!" האם זה אומר שמעכשיו אצטרך להעמיד פנים שאני מתעניינת באחוז האלוורה במגבונים? בפרי האידיאלי לערבב איתו רסק אגס? או רחמנא לצלן- בשמן דקל??! או אולי אהיה בתחרות מתמדת עם האמהות המושלמות מהגן הפסטורלי בחלומי, אלה שמקשטות עוגות בהרים רכים של קצפת ורודה ומכינות כריכים בצורת פרפר??

אני יודעת מה אתם חושבים- פחדים מוכרים של אימא טרייה שעומדת להתחיל את הגן לראשונה בחייה- כלומר…בפעם השנייה, רק הפעם עם הרבה יותר תחרות. אבל בשביל אדם כמוני, שנולד וגדל נכה, השתלבות בחברה של אנשים חדשים תמיד הייתה דבר מורכב. אני זוכרת את הימים הראשונים שלי כילדה בגן: כל-כך שמחתי שהצלחתי לא לבכות ולהתיידד עם כמה ילדים חדשים. אבל אז הגיעה שעת ארוחת העשר ואני נחרדתי לגלות שבעוד כל הילדים האחרים הוציאו סנדוויצ'ים או פיתות עם קוטג' מתיק האוכל שלהם, הסבתא הרוסייה שלי ציידה אותי בקציצת עוץ ותפוח אדמה, שאותם נאלצתי לאכול לבד במטבח הגן עם סכין ומזלג. זו הייתה תחילתה של ההפרדה הפיזית והרגשית ביני לבינם- הילדים ה"רגילים".

באמצע כיתה א' נתלשתי מבית הספר ואושפזתי במשך שנתיים במוסד אורתופדי שיקומי לילדים נכים במטרה לעבור סדרת ניתוחים שהתיימרו ליישר את רגלי המנוונת. שם בבית החולים הכרתי לראשונה ילדים כמוני: ילדים שהלכו עם קביים, ילדים שישבו בכיסאות גלגלים, ואפילו ילדים שהיו מוגדרים כ"צמח". עם הזמן פיתחנו לעצמנו רוטינות ומשחקים משלנו: החלפנו בינינו ספרים וסיפורים על בדידות וחלומות, התגלגלנו בכיסאות שלנו ברחבי גינת ביה"ח, ועיקמנו את האף כשהגיע הזמן לקחת תרופות. אבל אז, באמצע כיתה ג', חזרתי הביתה וללימודים בבית-הספר, והרגשתי כמו חייזר שצריך ללמוד את מנהגי יושבי הארץ.

blogpost2

ילד נכה בחברת ילדים "רגילים": כמו חייזר שחייב ללמוד את דרכי יושבי הארץ

במשך שנים הייתי מתצפתת על קבוצות של בנות בכיתתי, מנסה לשווא להבין מדוע בנות צורחות בכל פעם שהן מקבלות מכתביה ריחנית עם ציור  של וורד, מנצחות במשחק או- בשנים מאוחרות יותר- מקבלות שיחת טלפון מהבחור שקיוו שיתקשר. הרי בבית החולים ילדים צרחו רק מכאב או פחד, וכשדברים משמחים קרו- צחקנו. מעולם לא הצלחתי לעכל את המחשבה שבנות צורחות מאושר.  לעתים הצטרף להגדרת התפקיד שלי גם תפקיד של עורכת, שבמסגרתו התחלתי לתקן את חיבורי ההבעה של כל הבנים בכיתה ושהיה ככל הנראה הניצן הראשון לעתידי המקצועי ככותבת ומתרגמת. כמובן שאם השנים נפתחתי, התרככתי ומצאתי חברים טובים שחלקים מלווים אותי עד היום. ועדיין, בכל פעם שאני ובעלי הגענו לבדוק מעונות יום פוטנציאליים, השאלה הראשונה שלי הייתה: "אין פה קבוצת וואטסאפ, נכון…?" כמובן שהתאכזבתי מכל התשובות.

אל תחשבו בבקשה שאני אנטי-סוציאלית או שונאת אדם, אבל לקח לי שנים רבות למצוא ולשמר את האנשים שטוב לי בסביבתם, ולאזן את חברתם עם הזמן שנחוץ לי לבד עם עצמי. והנה, אני שוב עומדת להיות חלק מקבוצה שבא אני אצטרך להוכיח את עצמי "קבוצת האמהות בגן". ומה עם לא ארצה להשתתף בכל הדיונים? ומה אם לא יהיו לילדי את הצעצועים הנכונים? ומה אם אף אחד לא יזמין אותי לשבת על הספסל של ה"אמהות המקובלות" בגן המשחקים?? האם הנטייה שלי לשחק את תפקיד המתצפת כל חיי תכתיב גם את מקומם של ילדי בתהליך הסוציאליזציה הראשון שלהם? האם הם יהפכו לליצני הקבוצה ? או אולי יצליחו להיות מנהיגי החבורה למרות הכל? 

תמונה 4- משקיפה

עדיין בתפקיד המשקיפה מהצד.

במשך שמונה חודשים תמימים הצלחתי להחזיק אותם איתי בבית, באווירה המוגנת שיצרתי ובתחושת שליטה נעימה ומלטפת. אך בסופו של דבר נאלצתי להביט למציאות בעינים ולהודות בעובדה שאני נעזרת בקביים ומוגבלת בהליכה, ולכן כשיגיע היום שבו המתוקים יתחילו לזחול, לא יהיה שום סיכוי שאוכל לרוץ אחר שניהם בכל רחבי הדירה. והיום הזה אכן הגיע, ממש לפני שבועיים: בין רגע, נעמדו העוללים על ארבע, דחפו את עצמם קדימה, ומשכו את ידיהם הקטנות לכל פינה בסלון לפני שבכלל הספקתי לצרוח "בובונים שלי! בבקשה רק לא את האגרטל שקניתי בחנות בוטיק!!" ולי לא נותר אלא לשנס מותניים, ליטול "רגיעון", וביחד עם בעלי בחרנו את מעון היום שגם נמצא לא רחוק ממקום מגורינו וגם נוכל לעמוד בתשלומו.

בסופו של דבר, ביום שלישי האחרון, לאחר הכנה מרובה ונשימות קצובות, מצאתי את עצמי יושבת עם ילדי במהלך השעות הראשונות במעון. בני החייכן והמופנם הסתגר במקצת בהתחלה ואז הבחין בזווית עינו בילדה שלווה ומתוקה, וחלק איתה רעשן וחיוכים. בתי הסקרנית והשובבה זחלה לאורך כל הגן, בוחנת כל דלת ופינה. ואני? אני חזרתי על הדפוסים הישנים מימי ביה"ס, ובחנתי בעיני את כל האימהות האחרות בעודי מנסה להעלות חיוך מנומס על שפתי. חיכיתי להזדמנות הראשונה שבה התאומים נראו לי משתלבים בשמחה בקבוצת התינוקות הזוחלים והמשחקים, כדי להרשות לעצמי לפרוש למקומי הטבעי בפינה ולשקוע במחשבות. אבל אז הבחנתי בעוד אמא, בפינה השנייה. היא הרכיבה משקפיים, וניכר היה שהיא מנסה להסביר משהו לגננת בעברית שבורה ומבטא ספרדי כבד. היא חייכה אלי בביישנות, ואני חייכתי בחזרה. אולי גן העדן של האמהות המושלמות בכל זאת יכול למצוא פינה קטנה לעוד שתי חברות חדשות.

 

אמהות על רגל אחת: אמהות ונכות
אריאלה גויכמן-גארבר מתרגמת של ספרים ומאמרים, מורה לאנגלית, בלוגרית ועיתונאית בתחום תולדות האופנה, ואמא של התאומים אדם ואליס.