לא יודעת איך נשארתי בחיים אחרי סדנת תיאטרון פלייבק שחוויתי בפסטיבל רידאנסינג, אבל כן, אני פה. עם שתי רגליים על הקרקע. ממשיכה לנשום את הרגעים המרגשים, מושכת את אורגזמת הלב האדירה שהייתה שם ומודה לאלוהים על הדבר המופלא הזה.
"תעמדו בשורות אחד מול השני, תסכלו בעיניים ותעברו לאדם אחריו.
תראו מי עומד מולכם, דמיינו את החוויות שהוא עובר, תכילו אותו ותמשיכו הלאה ברצף" כך אמרה שירלי ליגום המורה המדהימה לפלייבק. וכך במשך כמה דקות הבטתי בחיוך וברוך על האישה העומדת מולי, סקרתי אותה ודמיינתי את חייה בעיני רוחי. לחלוחית של דמעה החלה להתפשט בעיניי. זה הרגע להמשיך הלאה לפני שאהפוך לשלולית, אמרתי לעצמי. המשכתי לאישה הבאה. שוב צללתי לתוך עיניה, שהיו עצובות כמעה, סרקתי את בגדיה, חייכתי אליה והמשכתי הלאה. בעיניי נוספו עוד כמה טיפות של דמעות. שמרתי עליהן בתוך האישון.
המבט שלה ליטף אותי הפעם. הרגשתי את החום מתפשט לי בגוף.
לפתע ניגשה אלי וחיבקה אותי. החיבוק שלה המיס אותי לגמרי. (גם בעת כתיבת שורות אלה חשה את ההתרגשות, חם לי וממש חווה את הרגע ההוא…) דקה ארוכה נשארנו צמודות. "את כמו אימא שלי" אמרה לי, ופרץ של דמעות חצה את קו העין. ליטפתי את פניה בחום והמשכתי הלאה. בשבילי זה היה רגע מרגש ועוצמתי מאין כמוהו.
עוד רגע בלתי נשכח מפרי עטה של המנחה שירלי ליגום, תיאטרון פלייבק.
"תתחלקו לזוגות וכל אחד יביע לשני, ללא מילים- חוויה מהחיים שלו בצורת במשחק בתנועה. בשלב השני, על המקשיב לספר במילים ולהתחיל ב…"פעם הייתה אישה ש…" ולהמשיך לתאר את החוויה שבת הזוג עברה. איזה גאוני, אמרתי לעצמי ויצאנו לדרך…בת הזוג שלי, שיחקה בתנועה את החיים הלא פשוטים שחוותה, המון עצב ובכי אבל גם הרבה עוצמה וחוזק. השנים חישלו אותה והנה היא כאן אישה שמחה, אשת קריירה מצליחה ובעיקר מאושרת. סיפור חייה נגע לליבי. הבטתי עליה בעיניים מיטיבות ורכות. קלטתי אותה על הדקויות וסיפרתי את סיפור חייה אחד לאחד. דמעות של התרגשות והזדהות זלגו מתוך העיניים של שתינו.
עכשיו תורי. עוד רגע של התרגשות הציף את גופי.
איך אני מתחילה לספר לה שמגיל חמש אבא שלי אמר לי "את לא מבינה כלום?" שהייתי ילדה חסרת ביטחון? שבכיתה בבית ספר תיכון הייתי מרימה את האצבע לדבר ומיד מורידה? האמת- לא פשוט לשחק את זה. אתגרתי את עצמי, נכנסתי לדמות הילדה הקטנה והנערה הבוגרת. לשמחתי, תמיד האמנתי בעצמי ובכוחות שלי. התרוממתי וכשלתי, שוב התרוממתי ושוב כשלתי. לא וויתרתי לעצמי לעולם. עד שיום אחד זה קרה. אני שם. אני בפסגת העולם! ובת הזוג שלי צופה בסיפור חיי. הביטה עלי בעיניים טובות והחלה לספר במילים על האישה ההיא (אני)…סיפורה המפורט נגע לליבי. פגש את הנימים הכי עדינים בדם. הציף אותם. הרגשתי את הדם בגופי מתלהט ועולה מעלה מעלה לכתר הראש. פרץ של דמעות הציף את שתינו. חיבקתי אותה. חיבקתי את הילדה שבי.
ואני מתייסרת ושואלת:
למה כאשר היינו צריכים לספר, על רגע שהכי ייזכר לנו מכל הפסטיבל לא סיפרתי את הרגעים הללו? אז תירגעי, אני אומרת לעצמי. הכל בסדר! עכשיו אני מבינה שברגעים אלה אותם תחושות עצומות, חוויה עילאית ואורגזמת הלב זרמו בגופי. לא יכולתי להוציא את המילים מהפה. הלב המלא שלי עלה על גדותיו. וכי איך יכולתי לתאר אותה לפני שעיבדתי אותם רגשית? על זה אני בטח סולחת לעצמי וכבר לא מתייסרת…
ובנימה אישית, תודה לקבוצת אנסמבל דאנס סטורי- פלייבק בתנועה, בהנהלת שירלי ליגום והשחקנים: מרינה, יגאל, מורן סוני ודקל- אשר נתנו מופע מרגש של סיפורי אנשים בתנועה, רגשות ומגע. ללא מילים. רק משחק בתנועה. את ההופעה הזו אי אפשר לספר. צריך לחוש אותה זורמת כמו אורגזמה בלב…
ציונה אבירם – נומרולוגית קבלית
מנטורית ומורת דרך לזוגיות ויחסים
052-8231669