סגורה בבית

הישיבה בבית בימים אלה של קורונה, מאפשרת למחשבות לתפוס מקום חשוב

הבית שלי נמצא בסופה של סמטה רחבת ידיים המשמשת גם מגרש חנייה למכוניות של דיירי הסמטה. חמישה בתים, בני שתי קומות, ארבע עשר משפחות, הרבה מכוניות, ילדים ואפילו חמישה כלבים, סמטה תוססת חיים לפעמים אפילו קצת יותר מידי.

סגורה בבית_640x360

המחשב שלי נמצא בחדר שחלונו פונה לסמטה. בשעות בהן אני גולשת בפייס או כותבת, אני גם שותפה לכל המתרחש בחוץ. אני רואה את האנשים היוצאים מהבתים, נוסעים וחוזרים, את הילדים המשחקים, את פועלי התברואה המפנים את הזבל, את השליחים באים והולכים ואני רואה אפילו את הכלבים, יוצאים ומחפשים מפגש של אהבה  עם הכלבה של השכנים.

כבר שבועיים אני בבית למעט שתי יציאות לבדיקות שנקבעו מזמן. אני נשארתי בבית, אבל החיים מעבר לחלוני המשיכו להתנהל ורק בסוף השבוע שמתי לב שהכול השתנה.

המכוניות לא זזות מהחנייה, שקט מסביב, אף אחד לא בא, הילדים נעלמו ואפילו הכלבים לא משמיעים את נביחותיהם. מחלון חדרי נראה כאילו העולם עמד מלכת ואני נותרתי בו לבד, רק בשעות הערב כאשר האורות נדלקים אני מרגישה שיש עוד אנשים שחיים בסביבה.

אז גם אני, שמאוד אוהבת להיות בבית, מתחילה להרגיש שבעה. אני ממש לא משועממת אבל מפריעה לי השגרה, אני מחפשת ריגוש, חידוש, משהו מלהיב, משהו שהוא מעבר למחשב, לטלוויזיה ולספר.

אני ממש לא אוהבת פעילות ספורטיבית, אף פעם לא הייתי פריקית של ספורט ולמרות זאת הצורך שלי בשינוי הביא אותי לרצות להזיז קצת את עצמותי היבשות.

שמתי מוזיקה טובה, התחלתי תרגילי התעמלות בישיבה, והליכה לאורך כל הבית והחוצה לאורך הדק, במשך חצי שעה, בתקווה שלא אקבל סחרחורת מכל ההלוך וחזור .

האמת?… נהניתי.

התעייפתי וכאשר התיישבתי בכורסה, לא לקח יותר שלוש דקות עד ששקעתי בשינה מתוקה לשעת צהריים.

אולי מוזר, אבל, אני מצליחה לראות המון דברים טובים באסון הזה שנפל עלינו. אני פנויה פתאום להמון מחשבות וחשבון נפש, אני עושה פעילות גופנית, אוכלת מסודר, בשעות קבועות, אני מדברת הרבה יותר עם חברות, הנכדים שקבלו משימה לדאוג לזקנים, מצלצלים כל יום לשאול לשלומי, יום יום אני שולחת להם חידות ומשימות, זה מעסיק אותם ויש להם סיבה להתקשר ולספר לי מה התשובות והילדים שלי, שיודעים מאז שנולדו, כי אמא מסתדרת ועצמאית, פתאום דואגים ועוזרים.

כן, אני מאוד מתגעגעת כבר לחבק ולנשק אותם, אבל הפיצוי הוא, שהמצב הוליד קשר נוסף וחשוב שלא היה לנו זמן לפתח אותו, כי כולנו היינו עסוקים מידי בחיי היום יום האינטנסיביים.

מכונית מתניעה ויוצאת מהחנייה…. אולי זאת התחלה של חזרה לשגרה הטובה?

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.