השבוע, זכיתי באחד התארים המרגשים בחיי, אם לא המרגש ביותר: "סבתא של ים". לא יכולה שלא לשתף את קהל קוראי הנאמן בשינוי הדרמטי הזה, ומצד השני, לא מתכוונת לשתף אתכם הלאה. אין מייגע יותר מסבתות שמתחילות לספר בשבחיי נכדיהם או נכדותיהם, ומתעקשות גם לשלוף את התמונות עם ה"חוכמות" האחרונות. מקווה שאעמוד בזה, שהרי עכשיו, גם התחילה לי התאהבות חדשה, ובאמת שים שלנו היא משהו מיוחד, ואין אובייקטיבית ממני, וגם, אחרי הכל, נהייתי סבתא.
לא יכולתי שלא לשתף אתכם, כי הייתי יוצאת לא אמינה, חווה אחת מהחוויות המשמעותיות בהווה, וחוזרת לספר "סיפורי עבר". כבר אני שומעת חלק מקוראיי, אומרים לי: "אז למה לא שיתפת עד עכשיו ?" ויודעת שהשאלה באה מתוך אהבה חברות וקרבה. כי ככה אנחנו, אנשים שקנאים לפרטיותם, ובטח לפרטיות ילדיהם.
אני כן יכולה לספר מה אני עברתי השבוע, וכרגיל, לעטוף בהומור, כי אחרי הכל, כל מה שאני עברתי, הוא בקטנטנה. למרות הקלישאה, "הייתי מוכנה ללדת במקומה". אני לא בטוחה שממש הייתי מוכנה לעשות את זה. כמו שאומרים בפולנית שימושית: "אני את הלידות שלי כבר ילדתי", וגם: "אני את הבגרות שלי כבר עשיתי..".
אז מה יש לי לספר? איך פתאום, כסבא וסבתא, עוברים את הכל מרחוק. דואגים, מתרגשים, ומרגישים, אבל לא חווים אף ציר, אם כי נדמה לי שהיו כמה שממש חשתי. לצערנו, הלידה לא לקחה כמה שעות, אלא כמה ימים. ה"ילדים" (ליתר דיוק-ההורים) , שהם אנשים בוגרים ובשלים, בחרו לעשות את התהליך בדרך שלהם, שנכון להם ולבתם, וככה למרות שאף אחד מאיתם או מאתנו לא חי בנתניה, ים נולדה ב"לניאדו" בנתניה. הכי קרובה בעולם שניתן לים. למרות שהיו הזמנות מקום במלוניות הן ב"שיבא" והן ב"איכילוב" לזוג הצעיר, בסופו של דבר, הם לנו ב"לניאדו", וכל שאר המשפחה התמקמה לה במלונות בנתניה, ועד שראתה את ים, ראתה הרבה נוף של ים.
לאחר שהתמקמנו טרוטי עיניים בבוקרו של יום הלידה בבית מלון, אחרי שהבנו שישיבה מתמשכת בבית קפה שניבט על הים לא תביא את הלידה, ויצאנו למסעדה לאורך המדרחוב, מרגישים כמו תיירים לאחר לילה עמוס טיסות בעיירת נופש ים תיכונית, דוברת צרפתית, שתיירים עם גלשנים פוסעים בה לעבר החוף. אני שואלת את בעלי, אם אין אוטובוס קומותיים אדום עם גג פתוח, שנרוויח גם סיור הכרות בעיר, בחופשה הספונטנית והדרוכה שנזדמנה לנו. מעבירים עוד ועוד שעות המתנה אינסופית, ובלתי אפשרית.
עכשיו , הכל טוב, כולם שבו הביתה בשלום. בתי נחה במיטתה, העוללה מנמנמת בעגלה, ואני מתבוננת עליה, שומעת את נשימותיה וכותבת את הבלוג,
אז על מה אני מספרת. לא על בית חולים דתי/ חרדי, שבשבת אין בו לא "מעלית של שבת", אלא אין מעלית בכלל, וקומת היולדות היא השלישית. שאסור לדבר בו בשבת בטלפון נייד. שעל עגלות הפלסטיק של התינוקות תלויה "ברכת הדרך", באמת, זו ברכה שמעולם לא הזיקה, ושהאחיות אינן כותבות בשבת, לכל אחת מהן, צמודה עובדת ערבייה המכונה "כותבת של שבת", זו אומרת, וזו כותבת…(זוכרים את הבדיחה). גם לא מספרת על הציפיה שלנו לבית חולים משודרג במרכז הארץ, שיש בו מסעדות וחנויות, וההסתפקות בבית חולים של הפריפריה שאפילו "חנות נוחות" אין בו. פגשנו בו המון רצון טוב, אהבת אדם, אנשים מקסימים תמיכה מרגשת, ומקצועיות.
אז על מה כן אספר. הלידה הסתיימה לקראת ערב ביום רביעי. יומיים קודם לכן, בבוקרו של יום שני, ה"ילדים" היו צריכים להתייצב בבית החולים להתחיל תהליך של לידה. ברור היה לנו, בני המשפחה הקרובה, שהנה, זה כל רגע קורה. מכבדים את רצונם לפרטיות ומרחב, ומכבדים את רצוננו שלנו להיות לעזרתם ככל שניתן.
עם כל הרצון הטוב והסבלנות, לא מצאנו לעצמנו מקום. שנינו הרגשנו שלא מסוגלים להמשיך לעבוד, אז יצאנו לסיבוב בעפולה, כי יש שם בית קפה אחד, שיש בו את העוגיות המיוחדות ש"הילדה" ביקשה שנביא לה אחרי הלידה. קנינו, כי זה הזמן, מה, ניסע בידיים ריקות? ממשיכים לכל מיני קניות מיותרות ומשימות מומצאות כדי להעביר את הזמן. כי הרי עוד רגע יבשרו לנו. בצהרים, כבר לא יכולנו לעשות כלום . הסתבר לי שלבעלי, יש כרטיס למשחק כדורסל בתל אביב בערב, ואני מבינה שהוא מצא דרך להעביר את הזמן, והוא ממילא נוסע למרכז בערב, ואני אשב לבד בבית במתח גדול? והרי ברור לי שמתישהו יקראו לנו לנתניה. לפני המשחק, או אחריו, כי אחרי הכל, כמה זמן יולדים? ואני אומרת לו, "אתה יודע מה, אסע איתך, אם יקראו לנו לפני המשחק, ניסע יחד לבית החולים, ואם לא, אתה תמשיך למשחק, ואני אחכה לך על יד בית החולים, כי עד שתחזור, בטח יקראו לנו". אני יודעת בלב, וגם אתם יודעים, שאין מצב שאם אחכה על יד בית החולים, לא אעשה את מה שלא ראוי שאעשה, להיכנס ככה, מבלי שנקראתי ומבלי רשותם. וככה ממשיכה לה השיחה, ואני אומרת לו:" אתה יודע מה? אני אסע איתך לתל אביב, אחכה לך עד שהמשחק ייגמר, באוטו, אקרא ספר או משהו, בתקוה שכאשר הוא יסתיים, בטח נצטרך לנסוע לנתניה", ואז הוא אומר לי:" למה שתחכי בחוץ, יש כרטיס נוסף למשחק, בואי כנסי איתי" . הבן החייל שלנו, שהיה בטוח שהנה תהיה לידה, הכין גם הוא לעצמו מבעוד מועד כרטיס לאותו ערב, ליתר ביטחון, מתוך ידיעה, שאם ייצא ללידת אחותו, ירוויח "על הדרך" גם את המשחק, הכל מתוזמן, לא?
אז אם כבר יש כרטיס, והמתח והצפייה היו כאלו, שגם לו היתה לי הזמנה למשחק כדורגל, הייתי הולכת. אחרי הכל, בכדורסל, עוד יש לי איזשהו מושג, ואם מראים לי איזה צד "שלנו" ,אני יודעת לצעוק את הצעקות הנכונות ברגעים הנכונים, ואפילו להבין שבמחצית הצד מתחלף. לילדים כתבתי בקבוצת ה"ווטסאפ" שהוקמה לכבוד הלידה, ללא היולדת, על התוכנית הגאונית להעברת הערב והמתח: "אני מצטרפת לאבא למשחק ,לידה אני לא בטוחה שתהיה הערב, אבל סיפור יפה לבלוג בטוח ייצא" וכך, זכתה ה"פועל" תל אביב, (זה האדומים, נכון?) לצופה נלהבת בקהל. בעלי, ערך לי חניכה מלאה, הסביר לי על טיבו של כל אחד מהיציעים. חולצה אדומה לא לבשתי, אחרי הכל, יש לי גבולות, לו היתה נולדת נכדתי באותו לילה, הצילום הראשון שלי איתה היה עם חולצת "הפועל" אדומה? עברתי את בידוקי הכניסה, המאבטחת הקשוחה שערכה חיפוש על גופי, גם החרימה לי את בקבוק המים, והתמקמנו. ברור לכם שברגע שהתחיל המשחק, וכבר הבנתי מאיזה צד אני צריכה להתלהב, בתי סימסה לי שהיא רוצה לדבר איתי, ואני מנסה לשכנע את השומרים הקשוחים של האולם, שאני חייבת לצאת החוצה דרך הדלת הצדדית, שלא יוצאים ממנה בדרך כלל, כדי לדבר בשקט ולא ברעש מחריש האוזניים שייצרו האוהדים. מחייכת בנימוס, ואומרת שפשוט "הבת שלי בחדר לידה". בסופו של דבר, ה"פועל" ניצחו, והיתה לי תחושה שלמרות חולצתי הכחולה, אולי בכלל הייתי הקמיע שלהם…(עובדה, במשחק שהיה אחריו, ושהיה חשוב יותר, הפסידו). לקראת חצות באותו לילה, הגענו (באישור) ל"לניאדו", לידה עוד לא היתה, אבל צירים כבר היו. אני תמיד אוכל לספר לים, שסבתא שלה, בזכותה, היתה אוהדת מדליקה במשחק של "הפועל", אם כי , למען הדיוק ההיסטורי, באותו משחק, טרם היתה סבתא.
אז עכשיו, אני גם סבתא, וגם ממש סיפרתי לכם "סיפורי סבתא", ובעיקר, שבוע הסבתאות האינטנסיבי הזה, לא אפשר לי לכתוב הרבה מעבר לזה. ביום ראשון האחרון , כשהבנים היו במשחק (ו"הפועל" שוב הפסידה…) , אני ביליתי לי ב"לניאדו" עם הנכדה על הידיים, ממש כמו סבתא. נו, אז מי ניצח?
