סבתא שלי

בחורה עם מחשב נייד

ביום רביעי ההוא אימא כתבה לי בבוקר ושאלה אם אני יכולה רגע להתקשר אליהם כי סבתא מוזרה.

אז התקשרתי והיא אכן היתה מוזרה. לא הגיבה. דיברתי, קראתי ואימא קראה, אבל סבתא לא הגיבה. פשוט הסתכלה וכאילו רצתה לומר משהו אבל לא הצליחה. ניתקתי. דיברתי עם אימא ואחרי כמה דקות אמרתי שחייבים מיד להתקשר לאמבולנס, זה יכול להיות שבץ. התקשרנו יחד, המוקדן שאל שאלות את אימא ושלח מיד אמבולנס.

פינו את סבתא לבית חולים ועוד באותו ערב לבית חולים אחר למיון ולאחר מכן למחלקה הנוירולוגית.

הגעתי עם אחי מהמרכז אל הצפון אחה"צ, פגשתי סוף סוף את סבתא במיון. היא זיהתה אותי, שמחה עם העיניים, הגיבה לרעשים, סובבה את הראש הסתכלה, שכבה במיטה. הרימה את היד.

כשפינו אותה למחלקה הנוירו באנו לבקר כמעט כל יום והינו אצלה כמה שעות. אימא בשבוע הראשון היתה אצלה כל יום מהבוקר עד הלילה, בימים הראשונים גם ישנה ליד בחדר ובימים הבאים כבר נסעה הביתה לישון.

אחרי כמה ימים שסבתא לא הצליחה לאכול חיברו לה זונדה וכל יתר הדברים מכוערים שמתווספים כשאתה לא יכול לבצע בעצמך שום פעולה תפקודית פשוטה.

היא המשיכה לא לדבר, שכבה לה והסתכלה עלינו בחוסר אונים.

נשבר לי הלב.

סבתא שלי היקרה שגידלה אותי, האכילה אותי, חיבקה אותי, רופאה, אחות, נשמה טהורה וטובה שאין הרבה כאלה בעולם, עם ניצוץ בעיניים וידיים רכות מלטפות – שוכבת לה במידה, בוהה בקיר, לא מסוגלת אפילו לומר אם מגרד לה באף. גם באף אסור לה לגעת, שמא תמשוך את צינור הזונדה.

היה בא לי להקיא בכל ביקור בבית החולים. זה לא הריח המבחיל ולא החולים עם המראה העייף הכואב שמסתובבים במסדרונות ולא אנחות הכאב והתסכול של שכניה לחדר- זו פשוט האווירה המדכאת.

לפעמים היה בא אח נמרץ עם מצב רוח וחיוך אבל לרוב הכל אפור ומסריח. פשוט מדכא וללא שמחת חיים.

במחלקה הנוירו' היו ניגשים אליה פה ושם וגם אז אחרי שהעבירו אותה לחדר רחוק יותר כבר היו נכנסים פחות והיה לוקח זמן עד שקראתי לאחות לבדוק אם מפריע לסבתא משהו ועד שהיא הגיעה לחדר. הן היו קשובות אבל עמוסות מאוד.

אחרי זה כשהעבירו את סבתא אחרי כשבוע וחצי לשלוחה של המחלקה, כבר נכנסו עוד פחות. אמנם החדר היה מרווח בהרבה ועם תשתיות חדשות יותר ואפילו נוף לים. אבל לא נכנסו אליה כמעט למעט החלפת הציוד ולבדוק שהיא נושמת ולמדוד חום פעמיים ביום.

אנחנו חזרנו לעבודה והיה קשה מאוד להגיע ליותר משעתיים שלוש כל פעם וגם זה לא כל יום.

במקביל לזה שנשבר לי הלב עליה שהיא הולכת לישון במיטה לבד, בלי יכולת לגרד באף או ליישר קפל בסדין שמפריע בלי סבא שלי שלצדו ישנה כל החיים, נשבר לי גם הלב על סבא שנאלץ בחוסר אונים בסוף יום של ביקור אצלה לחזור הביתה למיטה ריקה כשאהובת ליבו וחייו שוכבת חסרת חיים וסיעודית במרחק שעה נסיעה.

הוא מחזיק מעמד יפה, אוכל, פותר סודוקו, קורא ספר אבל הוא נשבר ונרקב מבפנים. המבט שלו לא שמח ולא בא לו לאכול סטייק. הוא רק רוצה אליה וגם תלוי באימא שלי או מישהו אחר שיסיע אותו לסבתא שלי.

מאז עברו כבר כמה שבועות ואימא חזרה לעבודה ואנחנו עובדים באטרף וכבר העבירו את סבתא למוסד השיקומי ואף הצליחו להושיב אותה בכיסא הגלגלים. היא כבר בלי זונדה, מרימה כפית לאכול ולשתות בעצמה, מוציאים אותה לחצר לנשום אוויר ועושים לה פיזיותרפיה. היא מצליחה למלמל כמה מילים בשקט בשקט מתחת לאף אבל אני ספדתי לה כבר, מתביישת לומר, כמה פעמים. קברתי אותה בראשי, איבדתי אותה למרות שהיא עדיין שם היא בחיים, חיה ונושמת את אוויר העולם המזוהם.

לא ראיתי אותה כשבועיים, רק בשיחות וידאו. לא מכניסים מבקרים אז אני לא יכולה לפגוש את סבתא שלי וללטף לה את היד. להגיד לה שאני גאה בהתקדמות שלה שהיא מתאמצת ומצליחה כל יום לעשות עוד ועוד דבר בעצמה. היא מסתכלת על הפרצופים שלנו בוידאו ובקושי מגיבה, לפעמים מפנה את המבט כאילו עייפה ולא רוצה להמשיך להסתכל. כשלפני כחודש היא התעניינה במה צוציק אכלה ואיך היה לה בגן ושאלה המון שאלות של דברים שהיא כבר שכחה ששאלה אותי לפני כמה דקות.

אימא וסבא שבורים מאוד, חסרי אונים וכאובים, עייפים. עבר כבר חודש אבל עבר עליהם כל כך הרבה בשבועות האלה. סבא ממשיך להילחם בשבילה ורוצה בעצמו לטפל בה בבית למרות שכולנו יודעים שהוא לא מסוגל. אימא יודעת שסבתא צריכה עזרה מקצועית צמודה כל היממה אבל לא מסוגלת להחליט.

סבתא שלי היא נשמה רכה, טהורה, אינטלגנטית ורגישה – אני הכי אוהבת אותה בעולם אבל יש לי תחושה שהיא איננה יותר.