ביום שבת האחרון (10.07.17) , בשעה 17:30 חטפתי את הג'ננה, ככה אני קוראת לזה והחלטתי שדי ואני מסדרת את מגירות הלבנים של הילדים. הילדים ישר נכנסו לעניין ורצו לעזור לי. וכשהם רוצים סוף סוף לסדר חייבים לאפשר להם, לפני שהם ישנו את דעתם. אז לקחתי אותם איתי לסדר גם את המגירה שלי, מלאה בגרביים ללא בני זוג, באופן כללי אני שונאת גרביים, לדעתי הם נוצרו כדי להתעלל בי!!! יש להם כוחות קסם. זוג נכנס לכביסה, אחד מהם יוצא לבן, השני ורוד. אחד מתכווץ והשני מתרחב, שניהם נכנסים לארגז הכביסה באותו הזמן אך איך שהוא מתכבסים במרחק של חודשיים אחד מהשני.
נחזור למגירה שלי, בתחתית המגירה, שכנראה לא רוקנתי לחלוטין כבר 3 שנים, מצאתי שקית נייר, כמו של פעם, שקית של חנות צילום. בתוכה 7 תמונות, אחת מהן היתה שלי ושל סבתא שלי מלפני 12 שנה לפחות. בה ראיתי את שתינו מחייכות, מאושרות, אוהבות. הראיתי לילדים את התמונה ואמרתי לעצמי, ככה בדיוק אני רוצה לזכור אותה, לא כמו שהיא היום.
24 שעות לאחר מכן, יום ראשון בערב ואני מוצאת את עצמי עומדת ליד קבר טרי. הקבר של סבתא שלי. מי שמכיר אותי יודע שאני לא אדם רוחני במיוחד, אני אדם מחובר לקרקע, מציאותי. אך בכל זאת לא יכולתי להתעלם מאותה ג'ננה לא אופיינית לי ואני לא יכולה להתעלם מהמועד שבו מצאתי את התמונה, 12 שעות לפני שנפטרה.
אז סבתא יקרה ואהובה שלי, ככה בדיוק אני בוחרת לזכור אותך:
אני בוחרת לזכור את החיוך שלך והאור בעיניים כשהייתי מגיעה לבקר אותך בשבתות ובחופשים, איך הן זרחו מלאות באהבה בעוד ידייך עוטפות איתי בחיבוק, גורמות לי להרגיש שאני הילדה הכי בת מזל בעולם, שיש לי סבתא שאוהבת אותי כל כך.
אני בוחרת לזכור אותך יושבת על הכורסה בסלון ואני לידך, ביום שישי בצהרים ואת מסבירה לי מה קורה בסרט בערבית בערוץ 1 ואיך את מוסיפה בחיוך, היום זה סרט מצרי, והמצריים הם הכי טובים.
אני בוחרת לזכור אותך יושבת לידי באוטו לפני 5 שנים, כשאספתי אותך מהבית ולקחתי אותך לבקר את סבא בבית לווינשטין. שבת, 9 בבוקר, כביש 5 נטוש ממכוניות, אני נוסעת על 80 קמ"ש בקושי, כי יש לי אישיות חשובה באוטו, ואת לידי "לילך כאפרה לא צריך למהר כל כך… נגיע כשנגיע". ואני מחייכת ומורידה את הרגל מהגז.
אני בוחרת לזכור אותך עונה לטלפון כשאני מתקשרת בשישי, בחגים או סתם ככה באמצע שבוע וכשאת מבינה שזו אני את תמיד מברכת "אוי לילך, כופרה עליקי בדאלק של סבתא". את הצחוק שלך כשאני מספרת לך על מעללי הילדים או האושר שנשמע מקולך כשאחד מהנינים שלך מדבר איתך וברור לי שאת לא מבינה מילה מהקשקושים שלהם.
אני בוחרת לזכור אותך מתבדחת עם יוגב שלי, רק בפורים האחרון, כשהוא שאל אותך "סבתא למה את מתחפשת?" ואת ענית לו "אני מתחפשת לסבתא". עוד שבועות אחר כך הוא צחק וחייך וכל פעם חזר ושאל אותך "סבתא למה התחפשת בפורים?" ושניכם מתגלגלים מצחוק, בדיחה פרטית בין סבתא לנין שלה.
אז סבתא ג'נט שלי, ככה אני בוחרת לזכור אותך, נוחי על משכבך בשלום, אחרי 4 שנים את מתאחדת מחדש עם סבא שכל כך התגעגעת אליו ואנחנו נשארים עם התמונות, החיוך והאהבה האין סופית שקיבלנו ממך.
