סבתא שלי נפטרה לפני 7 שנים. בשנים הראשונות לאחר פטירתה לא הרביתי לחשוב עליה כמו היום. הייתה לה נוכחות מאד משמעותית בחיי. אם אדמה זאת לסרט קולנוע, היא הייתה הבמאי.
היא גרה ברמת גן בדירה קטנה בדמי מפתח. דירה מעופשת, עם ריח תמידי של טחב. הנוכחות שלה הייתה כל כך גדולה גם בדירה הזו, שכל המסביב לא שינה לי, רק חיכיתי כל פעם מחדש להגיע אליה. שבע תחנות בדיוק בקו 66 והייתי אצלה. כבר מגיל ממש קטן, עליתי על האוטובוס, ספרתי את התחנות, ובשביעית היא חיכתה לי. בילינו יחד המון אחר הצהריימים. כשבאתי אליה, יכולנו להתחיל לדבר רק אחרי שהיא רוקנה עבורי את המקרר וראתה אותי אוכלת. אז היא נרגעה ויכלה להקשיב, כמובן עם הערות ביניים "תאכלי עוד", "למה את לא אוכלת מהטונה, לא טעים לך? ". אחר כך, על בטן מלאה, היינו יורדות לרחוב ביאליק לקנות לי גלידה ועוד כל מיני קשקושים. הייתי רק מחכה לרדת לטייל איתה, היה לה כוח ללכת קילומטרים בלי להתעייף.
כל שנה לפני פסח הגעתי לעזור לה להכין עוגות. תמיד היא נתנה לי להקציף ערמות של ביצים לשש או שבע עוגות. אף פעם לא הבנתי למה צריך כל כך הרבה, היא אמרה שצריך שיהיה בבית, אם מישהו יבוא, או להביא למכרים שהתארחנו אצלם. ידעתי שהיא מגזימה, אבל זה עשה לה טוב. חיכיתי כל כך ללפני פסח הזה , הרגשתי כזאת מועילה, חיונית ומלאת גאווה שאני עוזרת .
היא הייתה אלופה באפיה. אני לא אשכח את עוגת יום ההולדת המפורסמת שהיא הכינה לכל אחד שהייתה לו יום הולדת במשפחה. עוגה שעשויה משכבות של בצק פריך עם שמנת מתוקה ואגוזים בפנים. זו הייתה עוגה יקרה מפז, היינו מתקמצנים על כל חתיכה שלה, שלא תיגמר. אף פעם היא לא הסכימה לתת לי את המתכון. ולא רק לי, לאף אחד.
סבתא היקרה, תמיד עשתה הכל לבד. היא ניצלה מהשואה, התאלמנה בגיל צעיר, נשארה לגדל שני ילדים קטנים, הייתה צריכה להמשיך לתחזק בית וחנות שהייתה לה, עד שאיבדה גם אותה. היא הגיעה אלינו הביתה פעם בשבוע להכין לנו אוכל לכל השבוע ועל הדרך גם קיפלה את הכביסה ועזרה בעבודות הבית.
במשך השנים הבנתי כמה החיים שלה היו קשים ורק אנחנו נשארנו לה. היא החליטה להמשיך את חייה לבד באופן מודע. את הקושי שלה כלפי עצמה וכלפי אחרים הרגשתי בגיל יותר מאוחר. היא העדיפה להעביר את הביקורת שלה כלפי עצמה על אחרים. אין מישהו שעבר אצלה את סלקציית הביקורת. על כל אחד היה לה מה להגיד, היא לא יכלה לשאת שמישהו ישב מולה עם פרצוף עצוב, מצוברח או סתם בוהה. כולם היו חייבים להיות תמיד שמחים, עם מצב רוח טוב, אחרת משהו היה מקולקל אצלם. הייתי צריכה להעמיד פנים תמיד שהכל בסדר, כי אחרת נכנסתי לסדרת תיחקורים שלא יצאתי ממנה. זה גם עבר לדור הבא לצערי ואף פעם לא יכולתי להרגיש באמת את כל קשת הרגשות בבית בו גדלתי.
סבתא שלי האהובה חלתה בשלב מסוים ואיבדה את צלילותה. היא הייתה מתקשרת אליי לעבודה שאזכיר לה איזה יום היום, כי היא שכחה. אף פעם היא לא הודתה שיש לה בעיה בזיכרון, היא תמיד ניסתה להסביר לוגית למה היא לא זוכרת (הלוח שנה לא בסדר, משהו השתנה בימים).
בערוב ימיה, לא יכולתי להכיל אותה, לא יכולתי לראות אותה מתדרדרת. זה היה בלתי נתפס בעיניי לראות אישה כזאת חזקה נובלת פתאום, נזקקת לאחרים, לא זוכרת מה קורה סביבה ובקושי זוכרת אותי.
בשנים האחרונות אני חולמת עליה המון, כל כך הייתי רוצה לפגוש אותה, לדבר איתה, לספר לה על כל השינויים שגם אני עברתי בשנים האחרונות. אני יודעת שאם הייתי צריכה להתמודד עם המצב שלה היום, הייתי עושה את זה אחרת לגמרי. הייתי יכולה להיות שם לצידה מבלי לפחד, לתת לה כוחות ולהכיל אותה לגמרי, עם כל המחלה הארורה הזאת. כמה הייתי רוצה להשלים איתה שוב את כל שנותיה האחרונות שלא הייתי נוכחת בהן כמעט. איזו תחושת החמצה.
אני מתנחמת שהיא קבורה יחד עם סבא שלי, הנשמות שלהם התאחדו סופסוף.
יום שישי היום, רגעים נוסטלגיים. נתתי למדיטציה להוביל אותי מה לכתוב. סבתא היקרה עלתה לי ראשונה בראש, זה מה שהיה צריך להיות.
סבתא צילה יקרה, אוהבת אותך המון
מיקה
