"נדמה היה שכולם במוסקבה נוהגים באאודי שחורה והיו אתרים אינטרנטיים שניתן היה להזמין דרכם זונות, לאחר קריאת התגובות של לקוחותיהן. פרט לכמה מכולות מצחינות מהתקופה הסובייטית, האוכל היה יקר, שכר הדירה מזעזע, ומשחקי הוקי היו סגורים בפני זרים. האם כך נראית דיקטטורה?"
חוץ מהקטע של ההוקי, התיאור הזה בקלות היה יכול להכתב בישראל, אבל הוא לקוח מתוך הספר ארץ איומה מאת קית גסן, שמספר על אנדריי קפלן, צעיר יהודי אמריקאי, שחוזר לרוסיה לטפל בסבתו הקשישה שחיה בלב מוסקבה. הוא מגיע לעיר לאחר שאחיו דימה, ברח בעקבות הסתבכות כספית עם חברת נפט של אוליגרכים. הסיפור מתאר שגרה יומיומית במדינה כאוטית שנמצאת על התפר שבין קומוניזם לקפיטליזם, דמוקרטיה לדיקטטורה, אוליגרכים ופועלים מזי רעב.
אנדריי מנסה לבנות לו חיים חברתיים במוסקבה, מצטרף לקבוצה של שחקני הוקי, מתאהב, מתחבר לקבוצה של מהפכנים ומבלה המון שעות עם סבתו, שלאט לאט מאבדת את צלילות דעתה.
הקשר שלו עם הסבתא נוגע ללב ובקטע שבו היא מלמדת אותו להכין קאשה (כוסמת) פשוט בכיתי.
וכך הוא כותב בעמוד 233
"לוקחים כוס קאשה, שופכים לתוך סיר. שופכים עליה מים קרים, לאפשר לאבק לצוף למעלה, מסננים את המים, שוטפים פעם נוספת ואז שופכים על זה כמות כפולה של מים רותחים (בפעם הראשונה ובפעמים שבאו אחריה הראיתי לסבתא, שבחנה מקרוב את גובה המים: יופי) מניחים על הכיריים ומביאים לרתיחה, (שלוש דקות), מערבבים פנימה חמאה ומלח ומנמיכים את האש, מכסים. לאחר רבע שעה מקבלים קאשה מושלמת".
"לראות את זה קורה, להיות הכלי שדרכו קאשה מגיעה לעולם, לאחר חיים שלמים של אכילתה, איך אוכל לתאר את ההרגשה הזאת? טולסטוי אכל קאשה. צ'כוב אכל קאשה. עם כוח הקאשה בידי, לא הייתי צריך להיות תלוי במישהו לעולם. אני עדיין מכין קאשה כמעט כל יום".
ספר קולח, חכם ומקסים, מתאים גם לאלה שמתגעגעים לסבתא.