אין סיבה לסבל. יש מצבים שבהם אין לנו שליטה. ואנחנו מפרשים אותם לסבל. אבל הסבל זו רק פרשנות. מה שיש זה מה שיש. כאב, פחד, שמחה… זה מה שיש וזה גם יעבור, כי הכל עובר.
אז אין סיבה לסבל.
רק כשרוצים יותר מדי, כשיש חלומות תקוות רצונות (מי אמר שכל החלומות שלנו באמת נכונים לנו?), אז יש סבל. כי כשמשיגים את מה שרצינו אנחנו שמחים לרגע ואז מתחילים לפחד לאבד את זה או משתעממים ומוצאים משהו אחר לסבול בגלל חסרונו או מאבדים את זה ואז סובלים בגלל האובדן.
בקיצור. אין סיבה לסבול. זו המסכנה שהגעתי אליה היום. אני שואפת להיות במה שיש.
היום היה לי רגע של שגעון ופחד היסטרי מההמשך, שהוא לא נודע בכלל.
הפחד עצמו מבוסס על ספיקולציות שונות ורעיונות של האגו לגבי מה צריך להיות בחיים. שיגעון שנבע מהתחושה שמשהו נלקח ממני. (כאילו היה לי אי פעם)
ואז הבנתי
אני לומדת פה שיעור
לא לעשות ספיקולציות
לא לתכנן לעתיד
לא להחליט איך החיים צריכים להיות
אני לומדת לחיות את החיים שקורים עכשיו.
בידיע מוחלטת שהכל הכל זמני.
אז להקדיש את כל מחשבותי רגשותי ופחדי למשהו שאולי יקרה ואם יקרה יחלוף בכל מקרה זה באמת קצת מצחיק