נסעתי לתחנה המרכזית בתל אביב.
בתי דפוס רבים מצטופפים בסמטאות דרום העיר לצידם של פליטים, עובדים זרים ויצאניות המציצות אליך מבעד לווילונות החרוכים. אני, המתעסק בספרים ובהוצאה לאור, נאלץ להגיע לחצר האחורית של הכרך הגדול כמעט מדי שבוע.
״היי, ברדר״, פנה אלי שחור עור גדל ממדים, נעול בעיצומו של החורף בכפכפי פלסטיק בלויים, חולצתו מוכתמת, מכנסיו קרועים ושערו המקורזל הדיף ריח רע.
״היי, ברדר. יש לך סיגריה בשבילי?״, דרש הסרסור.
״יש לך סיגריה בשבילו?״, חזרה אחריו הזונה הקטנה שעמדה מכווצת וכואבת מימינו.
״מצטער, סיסטר, אני לא מעשן״, עניתי לה בחרדת קודש וכדי שלא יתרגזו נתתי להם את הטלפון של מילצ׳ן.