נשף המסיכות

נשף הוא בדרך כלל אירוע משמח ואם הוא נשף מסיכות הוא יכול להיות גם ערב של מסתורין או של מה שהיינו או היינו רוצים להיות. נשף חלומות, נשף של אולי, נשף של הלוואי, נשף של כל מה שחלמנו שיהיה – אנחנו ממש ה-מציאות או מקשטים אותה בקצת נשף של מסיכות כדי להראות ולהשמע טוב ויפה יותר ??

בחורה עם מחשב נייד

דיברתי עם אורית ביום חמישי בלילה, היא שמעה שאני מתפרקת – לא יכולתי כמעט לנשום מרוב בכי. היה לי אפילו קשה לחבר משפטים למרות שלא היה קשה להבין למה אני בוכה. אני לבד לא ידעתי מה לומר לה – ידעתי שהיא יודעת, אבל הייתי צריכה לבכות למישהו. הייתי צריכה לבכות לכתובת. זה לא מסוג המצבים שאומרים "לא נורא"  וגם לא אומרים "יהיה טוב" – אני לא יודעת מה אומרים, אם אומרים ואולי סתם מחבקים ושותקים. אני הייתי צריכה חיבוק שיעטוף אותי, חיבוק שייגן, שישמור, שיעטוף ואולי יצליח לשזור בי סוג של נחמה.
טוב שיש לידך את החבר הכי טוב והחברה הכי טובה. צריך אחד מכל סוג. הכי טוב לא צריך יותר מדי – צריך הכי טוב, בשבילי זה הוא והיא.  את יודעת? אמרתי לה – בצהריים שהיה כאן הרופא החזקתי מעמד ושמעתי את מה שהוא אמר וכשהוא לא רצה שהיא ממש תשמע, כשהוא חשב שהידע בנקודת הזמן הזו לא תתרום אלא עלולה רק להזיק – הוא דיבר איתי בעיניים ואני כמו מי ששמה עליה מסכה דיברתי כאילו אנחנו מדברים על נושאים בשגרה.
אנחנו מדברים על חיים ומוות. יותר נכון על מחלה קשה שסופה כתוב כבר מאד מראש, רק כמו שבמחלות הארורות האלה אי אפשר לתכנן יותר מדי קדימה כי לא יודעים איך הגוף מגיב ומה צריך עכשיו לעשות. הוא יושב כאן הרופא – היא מולו, חלשה, צל של עצמה, אני לא יכולה לכאוב את הכאב שלה, אני כואבת את הכאב שלי מולה ולידה צמוד עד כמה שאפשר. אלוהים -כמה זה לא נתפס. אני אוספת את האותיות האלה לפוסט כדי שייהיה  וגם כי כתיבה משחררת אצלי במעט את הכאב. זה ציורי ומוחשי והתחושות שלי הן כל כך אמיתיות ובא לי לקחת את הסכין ולהרוג את המחלה הזו.
נכון, אנחנו משפחה לא גדולה במיוחד, ממוצעים כאלה, ובשבילי זו עת קשה אולי מפני שהקשר שלי עם אמא שלי הוא מיוחד במינו. נכון, כל ילד יאמר שהקשר שלו עם ההורה שלו הוא מיוחד במינו – ואין ספק שהוא כזה, אבל אני מניחה שכמעט כל אחד רוצה לחשוב ולדעת בבטחון שהוא הילד של אמא / אבא.
בלילה, בשעות הקטנות ממש אני יורדת למטה, אני זקוקה לשקט הזה, כשאין כמעט אנשים ברחוב ומעט מאד כלי רכב עוברים שם וזה הזמן שלי איתי. יש לי את המקום שלי – איתי, ושם אני יושבת ומרגישה את המליחות של הדמעות שוטפות את הפנים. אני מנהלת סוג של דיאלוג עם עצמי על העובדה של כמה זה לא יכול להיות, אני מתייסרת עם עצמי בשאלה האלמותית "למה זה מגיע" -ואין לי תשובה וכל יום זה אותו ריטואל ובכל זאת אני צריכה אותו, אני צריכה להתריס מול ריבונו ולהבהיר שלא יהיו אי הבנות שלא מקובל מה שהוא עשה ויש לי איתו חשבון לא סגור ואני מאד שונאת אותו.
סוג של חוקיות כזו להביט לשמיים ולמדוד אותם ולהרגיש שהלילה יהיה לילה מפייס ומבקש או לילה כועס ומתריס.אני למדתי כבר שבלילות בהירים כשהשמיים צלולים הכעס וההתרסה עוברים במהירות כאילו בקו ישיר-מהיר והנשמה מתרוקנת לה. לא, זו לא תחושת רווחה, ההיפך – זו תחושה של פחד של חלל – מה ימלא את החלל הזה? מה פתאום צריך להיות חלל? באיזה זכות לקחת את התפקיד הזה ריבונו? ליצור חללים ולגרום לקרעים בנשמה? שתדע….אני כועסת עלייך נורא !!
לא בכוונה – בשעה מאוחרת מאד עוברים זוג חברים ומביטים בי במבט תמוה משהו – למה בנאדם יושב קצת באמצע הלילה ומביט לשמיים וקצת אליהם בחיוך. הם הרי לא צריכים לדעת , זה לא עניינם מה אני עושה ועם מי ואני במהירות עוטה את מסיכת החיוך המנומס וקצת מהורהר על פניי. מה את עושה כאן עכשיו הם שואלים ואני – עם סוג של חיוך עונה שירדתי להתאוורר קצת ולעשות חשבון נפש עם עצמי. לא יודעת מה הם חשבו – אבל זה גם לא שלב בחיים שאכפת לי מה מישהו אומר .
 
אני זוכרת שפעם אמרתי שאין לי זכות קיום בלעדיה, שאם לא היא – אני לא הייתי ופתאום אני מקבלת משמעות לאמירות ולתשובות לשאלות האלה – אולי כי יש לי אומץ לשאול וגם לשמוע תשובות. אני שומעת תשובות לא פשוטות ובכל זאת אני מחייכת, כי זה סוג של לגעת באמא שלי בחיוך, ולא חשוב אם הוא קצת מזוייף.
 
אני לא יודעת איך לובשים מסיכה של אושר, איך מחייכים כשהלב כולו מסיכה של דמעות, איך בונים ומחברים שברים של לב גבס שבור – מסיכה מרוסקת כזו. מסכה שמגיעה אליה היא מגיעה מחוברת ושלמה ומחוייכת , כזו שנוטעת תקווה ואני לא מבינה….איך אני הפכתי להיות מסיכה.
פתאום אני מגלה כמה מסיכה יכולה להתגמש ואיך אנחנו הופכים לשחקנים, כמה מהר אנחנו מסתגלים לדמויות שאנחנו צריכים או רוצים להיות – אנחנו נפרדים מעצמנו ואנחנו הופכים למה שנדרש מאתנו באותה עת בדיוק. אנחנו מתגמשים ולובשים מסכות, ומתאפרים ומשנים את מי שאנחנו  – לפי המציאות.
 
חבל שהמציאות שלי היא לא מסיכה ואי אפשר לאחות אותה מחדש.