נשיקה

בחורה עם מחשב נייד

מדי שלוש שנים אני אורזת את החברות מהתיכון לטיול על טהרת הנשים, כלומר הדרת נשים בשווא.  אנחנו בוחרות עיר אירופאית כלשהיא, רווית בתי קפה. ב-2005 זו היתה פריז.
וכך מצאנו את עצמנו יושבות על ספסל בגינה קטנה ועגולה בסן ז'רמן, סופגות אווירה, מעמידות פנים פריזאיות, מקשקשות בלוונטינית. וכשסיימנו להתעסק בעצמנו, הבחננו שעל כל ספסל בגינה יושב סיפור.

על הספסל מולינו ישב זוג מבוגר, שותקים ובוהים ניכחם, סנטרו שעון על מקל ההליכה שלו, מבטם לעבר נקודה לא נראית. וביניהם שתיקה שנובעת מהבנה רבת שנים, או אולי …?

על ספסל סמוך, אותו זוג בצעירותו, שנות הארבעים. צעירים חדורי אידאולוגיה ורומנטיקה בפריז הכבושה, הם ברזיזסטאנס. היא יפה ומלאת מרץ, מתרועעת עם קצינים נאצים, מפעילה את קסמיה, מדובבת, מעבירה מידע דרכו עבור כוחות הברית. כשנעצר יום אחד, היא הפעילה את קשריה כדי שישוחרר, ביוצאם מהתחנה הם יושבים לרגע בפארק, חוגגים שוב את ההקלה שבשחרור, נאחזים זה בזו, מתנשקים.

עוברים חזרה לספסל הראשון, להווה: שנים חלפו המלחמה נשכחה, ילדים ונכדים נולדו, לפני יומיים היא עזרה אומץ וסיפרה לו ששכבה עם קצין נאצי כדי להביא לשחרורו. ועכשיו הם מנסים לעכל את מהות הקשר ששרד כל אותן שנים, שתיקה חדשה פורצת לערוב ימיהם, וזכר אותה נשיקה…

על ספסל מולם יושבות 4 נשים שראו יותר מדי סרטים תקופתיים.

(צילום: אנוכי)

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.