נשים חולמות - פרק ראשון

פרק ראשון מתוך ספר שלם שכתבתי שבינתיים שוכב במגרה…

אנחנו חולמות! עובדה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני חולמת. כל הנשים חולמות ושלא יספרו לי סיפורים ! התברכנו ברצון וביכולת לחלום כפי שהתברכנו בזוג שדיים בלעדיים רק לנו וכפי שהתברכנו ביכולת ליצור חיים חדשים וללדת עוד חולמים וחולמות.

כן, כן, גם הגברים חולמים, (נו אני לא מפלה), אבל תרשו לי הפעם להתעסק בחלומות שלנו ולא שלהם. ובכדי שיפות הנפש והפמיניסטיות לא ייצאו בקול תרועה להפגין, אסייג ואומר כי לגברים שבינינו, כשהם חולמים משהו, מתקיימים עבורם תנאים מקלים להגשמת החלומות כי הרי הם לא מובילים את ניהול הבית, הילדים, החוגים, הקניות, הכביסה ושאר ירקות שאמנע מלפרטם כעת מפאת אורך הרשימה.

ואילו עבורנו הנשים זה לא עניין של מה בכך, לחלום ולהגשים. לכן רבות מאיתנו רק חולמות.

נשים תקועות שנים בחלומות, מדלגות מחלום לחלום. ככל שגילן משתנה, כך משתנים החלומות. עם האכזבות, מותאמים החלומות למציאות, אבל אנחנו חולמות, תודו שאנחנו תמיד חולמות.

אני כותבת לכן נשים, לאלה שחלמו ועדיין חולמות לפרוץ מגדר החלום ולהפוך אותו למציאות, לאלה שחלמו, ניסו, נכוו וחלומן נדם, לאלה שלא מעיזות שוב ו רוצות כל כך ולאלה מביניכן שהפסיקו לחלום והן מסתובבות בינינו מתות. הלא ברור לנו כי כאשר אנו לא יכולות לחלום, אנו מתות.

נסו לרגע אחד לחשוב כמה אנשים, או למען הדיוק, נשים, אתן מכירות שנמצאות בסביבתכן, אפילו במעגל הקרוב ביותר לכן, במעגלים משפחתיים, או חבריים קרובים, שכשאתן רואות אותן ברור לכן שהן נבולות, דעוכות ועצובות, או שברור לכן שהן פשוט משחקות אותה שמחות? הן מתנהלות להן לאיטן בשגרת היום המעיקה, הדחוקה והשוחקת שלהן. נסו רגע לחשוב. אני בטוחה שתמצאו.

אגב, לא חשוב אם אתן גרות בכפר, בפריפריה, או במעוז העשירים, אני מודיעה לכן כי אין קשר ולו קטן ביותר בין מה שתראו סביבכן לבין כסף.

אז על מה אנחנו חולמות???? אנחנו חולמות על איך לצאת ממעגל גידול הילדים שפויות; אנחנו חולמות איך לפרוץ דרך שהיא בלעדית רק לנו; אנחנו חולמות לעבוד במקצוע בו למדנו ולא לצאת ב 15:00 לקחת את הילדים; אנחנו חולמות להקים עסקים, שהבית יתפקד ושנוכל להיות אחר הצהריים עם הילדים או לקבל את פניהם כשהם חוזרים מבית הספר עם ארוחה חמה; אנחנו חולמות שהבעל יהיה מאושר אבל שיחזור מוקדם יותר ויתחלק בעול מטלות הבית וגידול הילדים; אנחנו חולמות על חופשה משפחתית מפנקת; אנחנו חולמות לנהל, לתרום, להתנדב, לשמש דוגמא ומופת עבור ילדנו ומכרינו, לארח על הצד הטוב ביותר;אנחנו חולמות לנוח, לרקוד, לצחוק, להשתכר, לעשות מסג', פדיקור, מניקור, סקס פרוע בצימר הכי שווה בצפון עם הבעל לבד בלי הילדים, לעשות אמבטיה, קריירה, וכסף (לאו דווקא בסדר הזה), לטפח את הגינה, לנסוע באוטו חדש, לקרוא את החדש של גרוסמן איך שהוא הגיע למדפים ולא שנה אחר כך כי אין לנו זמן, להיות בוועד הגן, הכיתה, הבניין, השכונה, לרוץ למועצת העיר, להכין כל יום ארוחה חמה, לדאוג שהמקרר תמיד יהיה מלא, להתלבש על פי צו האופנה, לבלות במספרה, להחליף את הריהוט, לצאת עם סטייליסטית אישית לרענון המלתחה, לא למצוא את עצמנו נבגדות על ידי הבעל שלנו… כן, בנות, אנחנו חולמות להיות הכול… להספיק הכול, להצליח בכול.

התעייפתן?, מייאש? ארוך? בא לכן לא להמשיך הלאה? איבדתן תקווה? רגע, מתוקות, בואו נעשה קצת סדר , אני מאמינה שזה אפשרי.

אבל יש תנאי – מי שתמשיך לקרוא את הפרק הזה ואלה שיבואו אחריו, חייבת להבטיח שלעולם לא תפסיק לחלום. זהו נדר שעליכן לקיים כעת ביניכן לבין עצמכן.

סיימתן? אז קדימה , אתן מוזמנות להמשיך… שתהיה לכן טיסה נעימה בנבכי המילים המיוחדות שנכתבו באהבה גדולה במיוחד עבורכן.

מהו חלום? חלום הוא חוויה סובייקטיבית של מראות דמיוניים, מחשבות או תחושות במהלך השינה. לאדם החולם אין בדרך כלל מודעות לכך שמדובר בחלום, ולרוב הניסיון לתגובה הוא כמו במצב של הכרה רגילה. מכאן נגזר המושג חלום בהקיץ המתאר מצב של הזיה, שבו האדם מדמיין דברים, במצב של הכרה חלקית.

ישנם סוגים שונים של חלומות, ביניהם הסיוט, שהוא חלום נורא, מפחיד או מעצבן. ישנם גם חלומות ארוטיים המערבים תמונות ומראות הקשורים למין. מצבים פיזיים יכולים להוות גורם לחלום מסוים, כך צלצול של שעון מעורר יכול לגרום לחלימה, שבסופה יהיה שעון מעורר שמצלצל.

תתעוררו, לא לחלום הזה התכוונתי. זהו הפירוש היבש, המדעי, המילוני. אני דווקא התכוונתי ל: מהו חלום?

חלום הוא הרצון שלכן להצליח להיות הכול, גם אמהות ונשים למופת, גם לנהל קריירה מצליחה וגם בעלות זמן וזיכה למהות שלכן כאדם בעל צרכים.

חלום הוא הזמן בו אתן יושבות בגינה הציבורית עם הילד עם בגדים מלוכלכים מבמבה, מזיעות מריצות אינסופיות אחרי הזאטוט במגלשה ורואות את המנהל הגדול עם החליפה היקרה מגיע לקחת את הילד (כן, כי הם גרושים ותורו היום). אל תתבלבלו, זה לא בגלל שהוא, כמוכן, חייב לבוא עם הפעוט לגינה. ואז, אתן חולמות – חולמות להיות כמוהו, לבושות בחליפת שלושה חלקים עם עקבים גבוהים, פרנץ' מניקור בציפורניים וסקס אפיל מכאן ועד פריז, חולמות לנהל צוות עובדים מצליח, חולמות לעשות עסקים, לצאת לפגישות, להגיש פרזנטציות, דוחות כספיים ומאזנים וגם לשחק אותה בגדול, כמוהו (כן, אומרים שהוא מצליח ביג טיים).

חלום הוא הזמן בו אתן יושבות על המרפסת בביתכן ורואות איך הזמן עובר בלי שהגדולים שלכם קפצו עם הנכדים והזמן עומד, לא זז, ואתן חולמות על הימים שהייתן צעירות ורצתן לגינה, לבית הספר, לועדים, לאסיפות,לצבא… אתן כבר בגיל השלישי שמורות במצב טוב ואתן חולמות משעמום ורוצות לקום ולפרוץ את זה אבל לא יכולות.

חלום הוא הזמן בו אתן שוכבות במיטה כשכולם כבר ישנים, אחרי שגמרתן כביסות, מדיחים, שיעורים, גיהוצים, סקס ואתן יודעות שהייתן רוצות לקום מחר בבוקר לעסק שלכן, ההוא הקטן שאתן בטוחות שהיה מצליח, ההוא לאפיית עוגות, ההוא לייעוץ שיווקי, ההוא לחנות בגדי מעצבים, ילדים, כלים, ההוא לזֶרים של ממתקים, ההוא לניהול תיקים פיננסיים, ההוא לגרפיקה, ההוא לאדריכלות ועיצוב פנים, ההוא לקוסמטיקה, ההוא לפילאטיס, ההוא לריקוד, ההוא וההוא וההוא וההוא.

אין לזה סוף, לעסקים שאליהן הייתן רוצות לקום בבוקר שלמחרת, אבל שוב אתן תקומו למשרה הבינונית שמצאתן לכן מ 8:30 ועד 15:00 כי אין ברירה… מישהו צריך לוותר על החלום שלו בבית.

חלום הוא הזמן בו אתן רבות עם הילדים ויוצא לכן עשן מן האוזניים, קצף מן השפתיים ובחילה איומה של גועל מציפה את נימי נפשכן. אתן חולמות שזה ייגמר ויהיה שקט עכשיו והכול יתנהל על מי מנוחות, ולא נצעק ורק נדבר, ולא נריב ונבין אחד את השני, ונהיה סובלניות יותר ורגישות יותר ופתוחות יותר… אתן חולמות אבל צורחות במלוא העוצמה תוך שאתן רואות את חלום האידיליה מתפוגג בשאגות ומפחדות מהאיום של הקלפטה שלכן שהרגע צווחה שהיא מתקשרת לסופר נני… אמאל'ה !!!.

חלום הוא הזמן שבו אתן עומדות מול הראי בבוקר ורגע לפני שאתן מנסות ללבוש את הג'ינס הסורר ההוא, כן, כן, אל תיתממו לי עכשיו, , זה שעלה עלינו רק לפני הלידה של הראשון ואתן חולמות שהיום זה היום, עכשיו הוא ייכנס, נו אז מה אם ילדתי עוד שניים מאז ואני לא מפסיקה לטחון את המקרר לדעת רק כדי לפצות על הצרחות מהחלום הקודם… אתן חולמות ומחזירות אותו יפה את הסורר הקטן לתחתית הערמה, בסוף כל הג'ינסים מידה L שיחכה שם עד ליום שבו תחלמו את חלומו שוב.

זהו בנות, שאני יכולה לכתוב ספר שלם של דוגמאות על איך אתן נותנות לחלומות שלכן להישאר בהקיץ, על איך אתן מוותרות, על איך אתן רואות את הגברים שלנו רצים מחלום לחלום בזמן שאנחנו שקועות עמוק בדייסת הקורנפלור של הקטנה שמתערבבת עם הכביסה של החייל ועם ארוחת הצהריים של הגבר ההוא מהחלום שאנחנו בדיוק מכינות.

בואו נקפוץ ברשותכן רגע אחד לילדות שלי, הרי כל פסיכולוג טוב היה אומר לכן שהכול מתחיל משם. הילדות שלי רצופת חלומות. את שנות ילדותי עד אחרי הצבא העברתי אי שם בקיבוץ קטן ופסטורלי בצפון הארץ, בגליל התחתון.

כן, אני גם אחת מאותן תינוקות בני יומם שהועברו היישר מחדר היולדות למיטת הברזל הקרה בבית הילדים. כן, אני מאותם הילדים והילדות שכשהם בכו בלילה הם נאלצו לחכות במיטתם עד שהמטפלת שישנה בבית התינוקות תתפנה מהילד האחר שבכיו נשמע לפני שלכם. על שנות הינקות שלי למדתי כשכבר התבגרתי ויצאתי לחקור את הטירוף הזה של להשאיר תינוקות בבית ילדים הרחק מחיק המגונן והבטוח של אימם. יצאתי לחקור את שנות ילדותי אחרי שבצבא הבנתי שלא כל בני האדם מפחדים מהלילה כמו שחשבתי. הבנתי שלא כל בני האדם חיו בבועה שממנה הרגע יצאתי ואני מודה שהייתי בשוק.

כילדה אני זוכרת בעיקר חלומות אימה, חלומות על מחבלים שפורצים לבתי ילדים ורוצחים אותם (לצערי, כשאני הייתי ילדה בקיבוצי הצפון הרחוק חלומות אלה היו לפעמים גם מציאות). אני זוכרת בעיקר חלומות בלהות. גם החלומות בהקיץ שלי לאורך שנות ילדותי היו על איך אני מעלימה את הדבר הזה שקוראים לו לילה, אותו דבר שבכל פעם שהיה מגיע היה משתק אותי שוב ומציף בי חרדות קשים.

אני זוכרת את אותם לילות בעודי בת 5 או 6 , גיל שבו "המטפלת" כבר לא ישנה בבית הילדים אלא יושבת בחדרון קטן של "השומרת" שנמצא בין כל בתי הילדים ומקשיבה לרמקול הזעיר שדרכו יכולים הילדים הרכים לקרוא לה כשהם זקוקים למבוגר לידם, איך הייתי נלחמת בפחדיי מהמחבל שבטח שוכב לי מתחת למיטה ורצה אל הקופסא שהייתה תלויה על הקיר ובבכי חרישי מלא פחד ואימה קוראת את המילים הקבועות: "שומרת, בואי לכיתת שיטה". לעתים היא הייתה באה ולעתים לא שמעה אותי כי בדיוק הייתה בבית ילדים אחר אצל עוד ילד אמיץ שהעז לברוח מהמחבל שארב לו תחת מיטתו ולהגיע אל הרשמקול. באותם לילות אבודים הייתי רצה חזרה ופשוט נכנסת למיטתו או למיטתה של אחד מאחיי לכיתה.

כיום, כשאני אם לשלושה ילדים קטנים, אני רואה איך הם אוהבים לישון לפעמים יחד במיטה אחד עם השני ומבינה היטב מדוע אני קוראת לבני כיתתי מהקיבוץ אחים. מי שישנים איתו בלילה כשמפחדים או כששמחים הופך להיות אח.

אחד הדברים הכי טובים שנתן לי הקיבוץ ועליו אני מודה לאלוהים (בפעמים שבהם נדמה לי שאולי בכל זאת הוא קיים) אלה הם 20 אחיי ואחיותיי – בני כיתתי המופלאים מהקיבוץ, אותם אחים שאני והם יודעים היטב כי תמיד, אבל תמיד נהיה שם אחד בשביל השני ולא חשוב כמה שנים עוד יעברו. את מה שנכרת בילדותנו המשותפת לא יפרידו לא ימים, שנים או מרחקים.

שנים רבות נדרשו לי אחר כך כדי שאצליח להוציא מהראש את חלומות האימה בהקיץ ושלא בהקיץ שחלמתי לאורך הילדות. שנים רבות ייקח לי להצליח להבין שהוריי לא אשמים ושהם לא באמת הבינו שאפשר אחרת כשהגיעו באונייה ממרוקו ונשלחו לקיבוץ שם לא שמעו על הנורמה אותה הכתיב הטבע ולפיה אין להשאיר פעוט בן יומו באיזה בית ילדים במיטת ברזל, אלא להשאירו בכל שעות היממה צמוד לאימו, לשדה הרך והחם אשר מספק את מזונו ולגופה המחבק והאוהב הדואג לכל פחדיו.

לא על הכול אני מצטערת. הילדות שלי בקיבוץ בכל זאת עיצבה כנראה את אישיותי החזקה, את הביטחון העצמי הגדול שלי, את היכולת שלי להילחם כמו לביאה בכל קושי שהחיים מציבים בפניי ועד היום טפו, טפו, טפו לנצח בו.

גם את עצמי אני מבלבלת לפעמים כשאני חושבת עד כמה השיטה של בתי הילדים בקיבוצים של פעם הייתה מעוותת, חסרת אחריות, אנוכית, לא טבעית ומאיימת לעומת המחשבה שלי שעובדה שיצאנו משם בעלי ערכים, עם גבולות וכללים, מנומסים, בעלי חוכמת חיים ואחריות. הניתוח של חיי הקיבוץ של פעם מורכב ומבלבל ורק דבר אחד ברור לי היום – אני לא מצטערת. אולי אני לא מצטערת כי למדתי לסלוח, להרפות, להבליג ולהשאיר מאחור את הכאב, הפחד, האכזבה ואולי אני לא מצטערת כי בסוף אני מבינה ומכירה בעובדה שבסך הכול זה לא היה כל כך נורא.

ויש כאלה שיחלקו עליי. שיגידו שזה היה מנוגד לטבע. שהרבה תינוקות לא שרדו את השיטה. שילדה אחת, מקיבוץ מקסים היושב על גלי הים התיכון, הלכה לישון בלילה בוערת מחום, וקמה בבוקר נכה. כי כשהיא בכתה בלילה, כשקדחת קרום המוח עשתה בה שמות, אף אחד, לא אמה, לא אביה, לא המטפלת, ולא השומרת, לא היה לידה כדי לקחת את הפעוטה הזו, בת השנתיים בקושי, להחיש אותה לבית חולים, ולהציל אותה מהנכות האיומה והבלתי הפיכה שפגעה בה.

עכשיו כשאתן מבינות מהיכן צמחתי, בואו נשאיר את החוויות מהקיבוץ ואת השנים ההן לאחר כך ונחזור לעניין החלומות שלנו כנשים.

ראשית המעשה בקיץ חם אחד, אי שם אחרי שילדתי את בני השני שנולד שנה ושלושה חודשים אחרי בתי הראשונה שנולדה אחרי שהצלחתי למרות גילי הצעיר אז – 26 שנים בלבד להגיע לקריירה מפוארת כאשת עסקים מצליחה, כזו שעובדת אצל כל מי שמעסיק אותה מצאת החמה עד צאת הנשמה, מסורה, טוטאלית, נאמנה, יעילה, חטובה ונטולת תירוצים, טענות או מענות.

ואז הם נולדו, שני המטרדים הקטנים שבגללם סדרי העדיפויות שלי השתנו, שעבורם רציתי לזרוק את העט ב 16:00 ולרוץ לשאוף לעמקי נשמתי את ריחם הטהור, הנעים, להתמזג עם עורם הרך ולתת מענה לבכיים וחיוכיהם.

אז בדיוק הם קלקלו את המסיבה, הם המטרידים הקטנים שהתחילו להיות חולים בכל שני וחמישי, שמסיבות בגן הפכו דבר שבשגרה, שביקורים בטיפת חלב, באף אוזן גרון ודומיהם הפכו חשובים יותר מעוד פגישה עם עוד לקוח מרוצה של הבוס שלי שהתחיל להבין שמשהו כאן השתבש, שהמסורה, הטוטאלית, והקצת פחות חטובה כבר לא ממש יעילה כמו קודם ובניגוד לפעם היא טובעת בים של תירוצים, טענות ומענות.

אז זהו שנשבר לו, נשבר לו לבוס הגברי, הקרייריסט המדופלם שלי ואז הוא החליט, להעביר אותי ממשכורת גלובאלית מפנקת ומאוד מבטיחה למשכורת על פי שעות, כי הלא "את כבר נמצאת יותר בבית מאשר במשרד" סינן לעברי בכל הזדמנות שראה אותי מנסה להתגנב בבוקר לחדרי אחרי עוד איחור אופייני בגלל הגננת שאיחרה לפתוח את הגן, בגלל הפקקים הבלתי נסבלים, בגלל ובגלל ובגלל.

אז נשבר לי, אז עשיתי מעשה בנות. כן, תאמינו או לא, עשיתי מעשה. בתחילתו של המעשה באתי אל הבוס ועם המון ביטחון של אשת עסקים צעירה ומבטיחה הסברתי לו שככה זה לא יימשך, אני לא אתן שישכחו לי כל כך מהר את השנים שאני עובדת בחברה, מקיזה דם ונותנת את נשמתי למען העסק ואני לא מוכנה להרעה בתנאים וליחס שאני זוכה מצידו כאילו לו אין אישה וילדים בבית…

אז הוא הסתכל עליי ואמר לי שבדיוק הוא התכוון לקרוא לי ולהודיע לי שהחליטו גם לקחת לי את הרכב… ואז עשיתי את המעשה האמיתי, קמתי וללא כל חשש, כאילו אין לי משכנתא מאיימת כגיליוטינה על הצוואר, כאילו לא תכננתי שנים לנסוע לאיזה טיול בקאריביים עם הכסף שנקבל כשיפטרו אותי מהפיצויים, כאילו אני לא הרגלתי את ילדיי הרכים ללבוש רק מותגי אופנה, להתחתל בחיתולי הפרימיום היוקרתיים וכאילו אין לי כוונה לעצור גם היום בחנות בגדי המעצבים ולקנות לעצמי עוד מכנס מחטב לנשים אחרי לידות, עם חוסר שעות שינה ועם ייאוש טוטאלי מהדיאטות. קמתי והתפטרתי.

אני מודה שבדקות הראשונות של אחרי, צער אדיר הציף אותי ותחושת העלבון הדהדה בראשי וכאילו זרמה בגופי ברכות מכאיבה ומאיימת לרסק אותי לרסיסים קטנים של בלבול, פחד, ייאוש וחוסר תקווה.

אבל לא, לא אנחנו לא נשברות , יש לנו אחריות, יש לנו הרבה מעבר לקריירה, יש לנו את הילדים והבעל התומך והם לא יתנו לנו ליפול. משם צמחתי, מהמקום הכי נמוך, שפל, מעליב ודוחה.

אל תפחדו ליפול. לעיתים, דווקא הנפילות האלה הן שמקפיצות אותנו שלוש מדרגות מעל לנקודה בה היינו לפני שנפלנו. הכול בראש שלנו. הכול מתחיל ונגמר בחשיבה.

הבהרה: אני כותבת גם לכן, לרווקות שבינינו, שחוות את אותם קשיים, חוויות ודילמות כמו שלנו הנשואות ומתמודדות גם עם הקושי הבלתי נסבל של הבדידות, של החיפוש אחר בן הזוג המושלם.

עכשיו אנחנו עוצרות. גשו למטבח, קחו מתכון מדהים ומנצח לקדרה שיש בה הכול – את הריח הזה, המחייה, המעורר, זה שגורם לכל בני הבית להירגע, זה שגורם לבטן להרגיש בנוח – לא כבדה מידי וגורם לראש להרגיש רגוע.

קחו לכן הפסקה, לכו לבשל. תנו לראש לנוח מהכול בזמן שאתן מבשלות, תתרכזו בהכנת האוכל ובמי שאתן מייעדות לו את האוכל. לאוכל יהיה טעם שונה לחלוטין לאחר שתתכוונו אליו באופן מיוחד .

המצרכים:

8 שוקיים טריות

1/2 ק"ג בשר טחון

3 גזרים

2 קישואים

פלח דלעת

עגבנייה ללא קליפה קצוצה דק

בצל

3 תפוחי אדמה

צרור כוסברה (בנדיבות)

תבלינים:

קורט מלח ופלפל