באחד מהויכוחים ברשת החברתית, סטטוס שניתן היה לקרוא אותו כי הוא התנהל באופן תרבותי, כתב מישהו שבתגובות להודעת הנשיא יש רשימה ארוכה מאוד של קורבנות טרור שהנשיא לא ביקר את משפחתם. זה בא כמובן להוכיח שהנשיא… אוהב יותר פלסטינאים מאת עמו שלו, ובקיצור – שמאלני רע נפש. נדמה לי שזאת הנקודה.
המשתתף בשיח שציין זאת לא נקרא כ״קיצוני״ או טיפש, ולכן עצרתי לרגע לחשוב. זה נראה לי מוזר. כמה פיגועים היו מאז בחירתו של ריבלין? כמה ארוכה יכולה להיות הרשימה? האם יתכן שנשיא ריבלין, הרוויזיוניסט, באמת נמנע מביקור אצל קורבנות טרור? אם כך – מדוע?
בשלב הראשון גיגלתי ומצאתי כמה וכמה כתבות על הנשיא ריבלין מנחם אבלים. אז מי נמצא ברשימה האמורה? חיפשתי אותה בתגובות אצל ריבלין, ואכן, תחת הכותרת ״לא זכרתי שנאמת על אלה״ מצאתי רשימה עצובה של עשרות שמות, מעוטרת בעשרות אם לא מאות לייקים.
כל אלה נהרגו תחת קדנצית הנאומים של ריבלין ואני לא ידעתי? גיגלתי שם ראשון – נהרג ב-2001.
הטוקבקיסט לא שיקר. אני בטוחה שהוא ״לא זוכר שריבלין נאם״ על כל אלה. הכל אמת! ועדיין זהו מעשה מרושע. רוב הקוראים אינם מרושעים, הם צרכנים פסביים: קוראים סטטוס כמו נבט שנזרע על קרקע שדושנה כבר קודם, על ידי ״אמיתות״ קודמות, ומרפרפים לפרח, כלומר לסטטוס הבא.
כמה מהם עוצרים לבדוק אם יש בדברים מינימום של הגיון? מי כתב? האם יש לו אג׳נדה? כמה מהם מגדילים לעשות ומחפשים עובדות? כל הדברים האלה שמבוגר אחראי אמור לעשות תחת הכותרת של ״קריאה ביקורתית״, או בפשטות – שימוש בתאי המוח המודע.
גם כשאנונימי כותב לאור המעצר המנהלי של יהודים משהו שכולנו יודעים שהוא שטות:
עדיין יש השפעה לדברים ונוסף דשן לקרקעת קיפוח היהודים(!).
גם כשחבר כנסת, באותו זמן עצמו שכל הכותרות מדווחות על הדבר עצמו, כותב ש:
בזיכרון מתחזקת תודעת הקיפוח התקשורתי ועצימת עין של השמאל.
גם כשמישהי כותבת ש:
היא אולי מצפה לגינויים ספציפיים, והרושם שנוצר הוא שחרדים לא מגנים את הרצח, דווקא בתקופה בה נשמעים קולות ברורים ורמים מהרחוב החרדי.
הרשת החברתית היא צלחת פטרי ליצור חדשות. אפשר לקרוא לזה דמוקרטיה של הדיווח, אבל כרגיל, כשכלי לשליטה בהמונים ניתן בידי רשעים או טיפשים – יש סכנה.
המינימום שאפשר לעשות, הוא לחנך לקריאה ביקורתית – כמקצוע ליב״ה. מה הטעם ללמד ילד לקרוא, ללא האפשרות לעבד את מה שקרא? לשאול את עצמו שאלות ולחקור את משמעות הדברים? לקרוא פחות אבל לעומק? לקרוא דעות שונות כדי לקבל ראיה רחבה?
לגבי אלה שעזבו כבר את מערכת החינוך אני לא אופטימית. המלאכה שלהם קשה יותר: לפקפק בכל מה שצברו עד עתה. אני מניחה שרובם במילא לא עברו את מחסום הכותרת. אבל הפוסט הזה הוא לא על הנשיא ריבלין, הוא על קריאה ביקורתית בעידן הרשתות החברתיות.
