נפתולים

בחורה עם מחשב נייד

לפני כמה ימים, במחשבות שלפני השינה, נזכרתי בחוויה מהטיול המשפחתי שעשינו בקיץ לאיטליה.

אסף הכין מסלולים אפשריים כך שנוכל לבחור שם לפי החשק ומזג האויר. עשינו שיחה משפחתית בערב שלפני והחלטנו לנסוע לאגם טבעי שאמור להיות מאד מיוחד.

השותפות של הילדים בהחלטה היתה מאד משמעותית שכן מדובר היה בנסיעה של שעה וחצי לכל כיוון.

יצאנו לדרך, תוכנות הניווט החליטו בשבילנו על הרפתקאה והכווינו אותנו דרך כל הכבישים הישנים ש"תופרים" את כל שמורת ההרים. הכבישים הלכו והפכו רעועים יותר ויותר וכמעט ולא ראינו רכבים מלבדנו ככל שהמשכנו במעלה ובמורד כל הר.

הנסיעה התארכה מאד והילדים החלו מאבדים סבלנות. ליותם היתה בחילה נוראית שגם עצירה לאוויר ההרים הפתוח לא היטיבה עימו.

שלפנו את כל התותחים הכבדים כדי לגמוע את המשך הדרך (שלא היה ברור עוד כמה תימשך היות שגם בתוכנות הניווט הזמן המשיך ועלה עד שלא נותרו קווי דמיון קלושים להערכת הזמן המקורית), צעצועים ושירים וטריוויה ופרינגלס ללא הגבלה והבטן שלי לא הפסיקה להתהפך שאנחנו עושים טעות.

אמנם הדרך יפהפיה, אבל את כל מה שנגמע בהלוך יש צורך גם לגמוע בחזור, והרגשתי שאולי מאמץ כזה גדול בשביל אגם שאיננו רואים אפילו באופק, הוא מוגזם מידי. ואולי כדאי להסתובב.

אסף היה האופטימי בחבורה. אמר שאם המשכנו עד עכשיו, כדאי לעשות עוד מאמץ ולהגיע. ואיכשהו משהו ברוגע שלו, הרגיע גם את החששות שלי והמשכנו.

בשלב מסויים הנוף ההררי והמבודד התחלף בנוף של עיירה קטנטנה, שלא היה ברור איך בדיוק היא היעד המדובר!!!

הדבר המשמח, שאפשר היה להגיד לילדים שזו עצירה (עם אגם או בלי).

כמו חולית שודדים, איך שהרכב נעצר, הילדים ואני כבר זינקנו החוצה, כדי לחלץ עצמות, ובעיקר לחלץ את הקיטור מסיר הלחץ שהרכב שלנו הפך להיות.

יצאנו מהאוטו, אני עם טלפון כדי לתקשר עם אסף שנסע לחפש חניה,

הילדים, עם כובעים ופרינגלס , כדי להרדים את החושים ולא משנה מה קורה, הנשנושים מרגיעים את הנפש.

אל תסתכלו עלי ככה! זה לא היה רגע לחנך.

המטרה – למצוא אגם.

הסתכלתי לכל עבר במרכזון הקטן שיש בו שתי חנויות והחלטתי ללכת אחרי כמה אנשים שהיו שם.

התחלנו צועדים כמה עשרות מטרים ספורים כשראיתי עמדת גזלן עם כל מיני אביזרי ציפה, נעלי ים ושאר קשקושים שעשו אותי מאד שמחה.

מבחינתי, זה היה השלט שכתוב עליו "ים!"

כמה צעדים נוספים משם, ראיתי מדשאה קטנה ומזמינה עם שמשיות וככל שהתקרבתי נגלתה לעיניי הפנינה האמיתית.

כשעמדנו על המדשאה, נפרש אל מולנו אגם תכול-טורקיז יפהפה, מוקף הרים עצומים בגובהם, ושלוות חיים מנופפת לנו בשיער במקום רוח.

ברגע אחד, הכל הרגיש שווה את הרגע.

מה שבא אחר כך, רק הדגיש את זה. רחצנו במי האגם הקפואים, שחינו עם הדגים, לקחנו סירת פדלים ופידלנו את כל האגם שהתברר כענק ביחס למה שנראה לעין מאחר שהוא מתקפל סביב מדרון אחד ההרים.

"עד המצוף של הסכר", יותם נעמד על הסירה והצביע אל המרחק.

"אהוי קפטן", אסף ואני פידלנו.

הרגליים כבר כאבו ועוד דרך ארוכה לחזור את כל מה שפידלנו עד כה, אבל לא רצינו לותר על רגע, על כל ציפור יפה שעפה, על מערה שראינו בהרים, על כל שפריץ של מים קפואים שדאגנו להתיז באמצע כדי להתרענן בגוף ולצחוק עם הלב.

כשנזכרתי בחוויה הזו, רגע לפני השינה, בעיקר חשבתי על הדמיון למסע שאני עוברת עכשיו.

על איך שלפעמים מתהפכת לי הבטן מהקשיים שאני גוזרת על הילדים עם המחלה הזו, ועל כמה שהניווט להחלמה מתעתע, ומחשבים מסלול מחדש וזמן ההגעה ליעד מתארך, ולא רואים את היעד והכבישים לפעמים כל כך שבורים שכבר כל הגוף כואב לך מהקפיצות ואתה תוהה לעצמך אם לא טעית בדרך או שאולי כדאי להסתובב ולנסוע למקום אחר, קרוב יותר, קל יותר.

אבל כמו בטיול, גם כאן, מחכה לי פיסת גן עדן עלי אדמות. מחכים לי חיים בריאים, לצד כל אהוביי ואוהביי.

אני אמנם לא רואה את זה עדייו ואולי יקח עוד זמן ארוך עד שאראה את האגם היפה הזה, מוקף הרים עצומים בגובהם, כמו מחסומים, רק לאלו שיעמדו באתגר.

אנחנו נעמוד באתגר. עם הבחילה וכאבי הגוף, עם הפחדים והחששות והסדקים בכבישים והסדקים בחוסן ובאמונה, ועדיין,

אני מאמינה שנגיע.

פניתי לדרך חדשה היום, שתהיה שונה ומיוחדת בדרכה, לטוב ולרע, לחפש את האגם שלי, את השלווה והרגיעה בחיק המשפחה שלי בין שלל חומרים שונים, ביולוגיים וכימיים, בין שעות ארוכות של עירויים ותופעות לוואי שונות ומשונות, אבל מטרה אחרת שמקדשת את כל אלו.

אתמול זכינו בהבזק מהיר על קצה קציה של המדשאה שליד האגם. בביקורת אולטרסאונד גילינו שהגידול הגיב יפה לטיפולים שכבר קיבלתי והצטמק באופן מרשים.

ברגע הראשון, בעודי בחברתם העוטפת, החברית והאנושית של צוות דימות שד בלינסון, פיזרנו הרבה חיוכים ואושר.

שמחתי והתרגשתי. לא ציפיתי לדבר מהביקורת הזו, בטח אחרי סיפור הבלוטה.

ברגע השני, חיבקתי את אסף במסדרון מיד כשיצאנו. הפעם חיבוק של תחושת נצחון.

ברגע השלישי, נתקפתי פחד.

פחדתי שאולי מוקדם מידי לשמוח, הלוא הדרך עוד ארוכה ואני רחוקה מלהיות בריאה, שאולי עדיף למתן גם את ה"היי" של השמחה כדי לא ליפול מגבוה מידי אם משהו שוב ישתבש בדרך.

יצאנו לאוויר הקריר של החוץ, שמצנן לי היטב את מנוע המחשבות האינסופי ויחד עם הטוסט שאסף קנה לי, גם סותם לי את הפה לסירוגין 🙂

ישבנו על ספסל מפוסל מאבן שהקפיא לנו את הישבנים כשהלב שלנו לוהט מאושר ואמרתי לאסף, כמה מוזר זה שלפני שבוע בדיוק, ישבתי על אבן קפואה ובכיתי את נשמתי אל האדמה ואל המרומים ושבוע אחרי, אני יושבת על ספסל קפוא ומרגישה מאושרת. כנראה שהסרטן הזה הוא רכבת הרים אימתנית, שמוציאה ממך בדרך את כל הרגשות הכי קיצוניים שניתן לחוש על פני הספקטרום של הנפש.

ובאשר לדרך חזור מהאגם, לפעמים יש הפתעות בחיים, הצלחנו לאתר דרך נהדרת שהחזירה אותנו מהאגם המופלא אל המקום המקסים שישנו בו בזמן מאד קצר יחסית ובדרך מהירה ונעימה.

20170825_133817