אתמול שני ילדים התקשו להיפרד ממני. האחת היתה בתי, בת הכמעט חמש, שרצתה מאוד שאשאר איתה בגן עד סופו של מפגש הבוקר. דמעות עמדו בעיניה. השני היה גילי (שם מקסים אבל בדוי, כמובן) בן השבע, שאותו אני פוגשת מדי שבוע בתהליך ההתמקדות המשותף שלנו. מעט לפני הסיום המתוכנן של המפגש, כבכל שבוע, אמרתי לו שאני הולכת בקרוב, מכנסת את המפגש לקראת סיכום וסיום. "אני לא רוצה שתלכי" אמר בפשטות ישירה ונוגעת ללב.
.
התמקדות בפרידות.
קחו רגע להיזכר בפרידה האחרונה שלכם: מבן או בת זוג, מאדם אהוב שנסע לתקופה ארוכה, מהורה שהלך לעולמו, אפילו מחיית מחמד. אין מחלוקת שבפרידה יש עצב וקושי גדול.
עכשיו קחו רגע להיזכר בפעם האחרונה שהפרידה היתה יוזמה שלכם. למשל, מילד בוכה בגן. יש שיאמרו שזה קשה אפילו יותר. קשה לעמוד מנגד כשאדם יקר לנו חווה את הקושי המוכר של הפרידה, וקשה עוד יותר להיות הגורם לקושי הזה. התחושות שמתעוררות בנו הן אי נוחות, אשמה, ובמיוחד – רצון לגרום לכאב של האדם השני (וגם לכאב שלי) להיעלם.
.
מה אתם עושים עם ילד שמתקשה להיפרד מכם?
האם אתם משתדלים מראש ליצור טקס פרידה קבוע וידוע כדי להמנע ככל הניתן מהפתעות לא נעימות? האם אתם מעדיפים לשלוח אותו לגן עם ההורה העמיד יותר, אז זה שאיתו זה נוטה פחות לקרות? וכשזה קורה, האם אתם אומרים: "אמא חייבת ללכת לעבודה" או "עוד מעט ייגמר הגן ואני אבוא לקחת אותך, זה יעבור ממש מהר"? אולי אתם אומרים "תראה, אתה מפסיד את המפגש!" או אולי מבקשים, ברמיזת עין, עזרה מהגננת שמגיעה ומסיחה את דעת הילד מהפרידה?
.
בסדנאות שאני מעבירה להורים, ההתמודדות עם קושי, כאב וצער של הילדים היא נושא המפגש השלישי. קודם לה תרגול ממושך של שני הנדבכים הראשונים: הראשון – תשומת לב לעצמי, לתחושות שלי, למחשבות שלי, לביקורת העצמית שלי. השני – תשומת לב והקשבה אמיתית לילד.
רק כשאני שמה לב למה שקורה בתוכי, אני יכולה באמת להקשיב לילד. רק כשאני שמה לב לצורך שלי – הטבעי והמובן – לחסוך מהילד שלי קושי, צער וכאב, אני יכולה לפעול שלא מתוך הצורך שלי לבטל ולהעלים את אותם קושי, צער וכאב. רק אז אני יכולה באמת להקשיב לקושי, לצער ולכאב, לתת להם מקום, ולתת לילד שלי הרגשה שרואים אותו, שמקשיבים לו.
הילדות כרוכה בצער וכאב, כמו שכתב אריך קסטנר בהקדמה לספרו "הכתה המעופפת": "אל תאמינו לאלה האומרים לכם כי הילדות אינה אלא אושר וצחוק. גם לילדים יש קשיים וצרות בחיים, והרי אין זה משנה על מה מתאבלים אלא כמה גדול הוא האבל, וילד קטן יכול להתאבל על בובה שאבדה יותר ממבוגר שמתמודד עם קשיי הפרנסה."
כשאנחנו מנסים להעלים את הצער והכאב, אפילו בעזרת הסחת דעת, אפילו בנסיון לפתור את הבעיה ואפילו בהיענות מיידית(!), מתווסף שם בפנים קושי נוסף: הקושי של הכאב שלא נשמע, שלא הוכר.
.
אז מה עשיתי?
את בתי, שהיא מתמקדת מנוסה, חיבקתי. בזמן הזה בדקתי ביני לביני את מידת הדחיפות שלי ללכת, וביררתי איתה מה יספיק לה. היא ביקשה שיר אחד, חיבוק גדול ונשיקה ליד השער. בזמן החיבוק והנשיקה עוד היו שם הדמעות, מנצנצות בעיניה. אמרתי לה שהיא מאוד היתה רוצה שאשאר איתה עוד, שזה קשה לה. אחר כך אמרתי שעלי ללכת, ובדקתי איתה אולי מחשבה נעימה על הזמן שמצפה לנו אחר הצהרים, רק שתינו, יכולה לעזור לה כאן. נפרדנו והיא נכנסה לגן.
בערב שיתפה אותי שהעצב נשאר איתה עד שעת הסיפור. שמחתי לשמוע איך יכלה להיות איתו, עם העצב הזה, ולשים לב בדיוק מתי נעלם.
.
עם גילי שמתי לב לתחושות שעלו בי: חמלה, וגם שמחה גדולה, על הקרבה שנוצרה בינינו ועל החירות שלקח לעצמו לבטא את תחושותיו. ואז חזרתי על מילותיו המדוייקות: "אתה לא רוצה שאני אלך". עצרתי, נשמתי, ואז אמרתי: "אבל אני צריכה עוד מעט ללכת. אז אולי תבדוק מה יעזור לך להיפרד ממני?"
"תיבת האוצר" הוא אמר, וזינק אל התיבה שממנה הוא בוחר, בסיום כל מפגש, הפתעה. אחרי שבחר, בחר ללוות אותי לדלת.
.
אל "תהיו חזקים"
לפני מספר שבועות השתתפתי בהלווייה של אבא של חבר טוב. לא ילד, החבר, אבל מוות פתאומי (הוא תמיד פתאומי) של הורה מטלטל ומותיר אותנו חשופים ופגיעים. בסיום הטקס, בשלב לחיצות הידיים והחיבוקים המנחמים, שמעתי אנשים אומרים לבני המשפחה: "תהיו חזקים". אף אחד מהמנחמים לא התכוון לרע. להפך: כולם רוצים לתמוך ולחזק. לכולנו גם יש קושי עם כאב הזולת, ומבוכה: איך מנחמים? מה אומרים? מה עושים?
בדרך כלל עושים את מה שהרגילו אותנו כילדים, את מה שהוטמע בנו כל כך טוב: תהיה חזק, אל תבכה, קיבלת מכה? לא נורא, לא קרה כלום, אל תעשה סיפור. תהיה גבר. אבא מת? גייס כוחות, אל תתפרק, תהיה חזק. תשמור על אמא והאחיות.
אבל בכולנו יש ילד קטן שמתקשה להיפרד, כי פרידה, כאמור, זה קשה וכואב. והכאב לא חולף, לא קהה, לא מתעמעם רק משום שקיבל פקודה, או עצה, או נימוק, או הסחת דעת.
.
גם כשאנו נפרדים ממשהו בתוכנו, הרגל שהגיע זמנו, תפיסה מסויימת על העולם או על עצמנו, מצב חיצוני שהתהפך באחת ודורש סדרים פנימיים חדשים, גם אז יש כאב. גם אז אנחנו נוטים לחפש הסחות דעת (אוכל במקום סיגריות, למשל), להסביר לעצמנו עד כמה זה נכון וטוב בשבילנו לעשות את הצעד הזה, להגיד לעצמנו שאין ברירה, חייבים להיות חזקים. כל זה אולי דוחק את הכאב למקום שבו יהיה קל להתעלם ממנו, אבל מתישהו הוא יפגוש אותנו בסיבוב, מתוסכל וכואב עוד יותר.
הכאב שם, והוא זקוק קודם כל שיקשיבו לו, שיקבלו אותו, שיתנו לו להיות. רק ככה הוא יכול, מתוכו, למצוא מה יעזור לו להתקדם למקום טוב יותר ולהשתנות לשם.
.
"כל בעיה או תחושה שלילית נושאת בתוכה, במובלע, את הכיוון לפתרון החיובי שלה"
יוג'ין ג'נדלין, אבי ההתמקדות
האזינו: נפרדנו כך / לאה גולדברג
ענת גל-און, מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים, ילדים ונוער מטעם המכון
הבינלאומי להתמקדות בניו יורק
התמקדות בבית | תהליכים אישיים ומערכות יחסים
קורס התמקדות בבית – הקורס השלם להקשבה פנימה ולהקשבה לאחר
סדנת התמקדות להורים – כלים עמוקים ומעשיים להתמודדות עם אתגרי ההורות