נער האופניים/אלי עמיר

נער האופניים/אלי עמיר בהוצאת עם עובד

כמה שאני כועסת! כמעט חודש עבר מהרגע שסיימתי לקרוא את הספר וביקשתי מהן שיתוף פעולה והן סירבו. איך זה יכול להיות שברגע האמת הן נגמרות לי, בורחות ממני, הולכות לאיבוד, בוגדות בי? חצופות שכמותן! הן היו אצלי בראש בכל רגע נתון במהלך חודש שלם, ביום ובלילה, בהליכה היומית שלי, הן היו במחשבות שלי, ואני נצרתי ושמרתי אותן כל כך חזק, אז איך הן עושות לי כזה דבר? בשנייה שאני יושבת מול המחשב בחדר העבודה המדהים שלי הן מחייכות אלי ואומרות לי שום דבר לא יעזור, כל מה שתכתבי יהיה חיוור לעומת החוויה האמיתית בקריאת הספר.

המילים – עליהן אני כועסת. אבל בתוך תוכי אני יודעת שהן צודקות. כל מה שאכתוב ואתאר לכן על הספר הנפלא של אלי עמיר מתגמד לנוכח קריאתו.

הסופר הנערץ עלי הוא בגיל אמי, הוא נולד בעירק היא נולדה בישראל, לא יודעת למה אבל זה ליווה אותי במהלך הקריאה.

 סקירה ארוכה יותר מהרגיל אבל אני מבטיחה לכם שאם תקדישו מספר דקות לקרוא, לא תצטערו. ואם עייפתם לקרוא הקלטתי עבורכם את הסקירה שלי.

מוזמנים לשמוע: https://youtu.be/sJ3i4w3r8fc

אלי עמיר נולד עם השם פואד אליאסי נאסח חלסאצ'י, כך היה נהוג בעירק לתת לשם היהודי גם שם ערבי בכדי לא להיות יוצא דופן בחברה המוסלמית. הוא עלה לישראל בשנת 1950 כשהיה בן 13 עם הוריו ואחיו. כמנהגי בקודש לא אקדיש את כתיבתי לתקציר הסיפור אותו תוכלו לעשות באופן עצמאי בכל אתר ומאחורי כריכת הספר, אקדיש את המילים שהסכימו לצאת איתי למסע הקצר הזה לתיאור התחושות שלי בעקבות הקריאה.

אבי נולד בחאלב שבסוריה וממנו ינקתי תרבות של כבוד וערכים למשפחה ולהורים. אמא שגדלה בתל אביב למשפחה חאלבית גם כן הסבירה לי על הצד הנשי בחבילה הזאת, למשפחה ממוצא מזרחי יש מסורת הקשורה לארץ המוצא ממנה באים. אבא שלי אהב מאד את המקום בו נולד, הוא ברח לישראל רק בשל העובדה שהמדינה קמה, והוא רצה להיות חלק ממנה. גם אלי עמיר מדבר באהבה ובערגה על עירק, על המקום בו גדל, הוא חוזר ומסביר שהם עזבו בגלל ציונות לא כי היה להם רע. כשאתה עוזב את המקום בו נולדת אתה עוקר את נשמתך וחייך ויוצא למסע נדודים לארץ זרה שאין לך מושג מה הולך להיות שם. ואלי עמיר פורס לפנינו את כל הסיפור בלי לשפוט אף אחד, בלי לומר אכלו לי, שתו לי, עשו לי, הוא פשוט שם את הדברים על הדף ומנסה להבין כיצד הוביל כל דבר בחייו למקום אליו הגיע בסופו של דבר.

אלי מדבר על כבוד למילה, כבוד לאדם העומד מולך, יושרה וכנות הלב הם מצפן שמוליך אותו לאורך כל סיפור חייו. שלחו את משפחתו לכפר העיוורים במרמה, ניצלו את העובדה שהם לא ידעו לקרוא ולכתוב, הוא רק שואל למה כך נהגו בממסד.

כבוד האם והאב הם נר לרגליו לכן כשאביו מגיע אליו לקיבוץ, לשם שלח אותו כשהגיעו לישראל, ומבקש ממנו לבוא הביתה כך הוא מגיב:

"אבא, למה אתה רוצה שאעזוב?, אני צריך שתעזור לי, אמר בקול חנוק ומחה מפניו נתזי מים. עוד לא מלאו לי שש עשרה. בגילך גם אני עזרתי למשפחה. פה לא בגדאד. יודע, יודע, הנהן בלאות. אבא, טוב לי פה, אני לא רוצה לעזוב".

למרות הכל נורי עוזב את הקיבוץ ומגיע לפחון הקטן בו מתגוררים הוריו ואחיו. עוני ודלות הן מילים קטנות למה שהיה שם, הפשפשים (קתמל) שהיו על המזרן אכלו את גופם, אוכל תמיד היה חסר להם, בשר היא מושא חלומותיהם, ותקווה לחיים טובים יותר היתה בגדר אשליה.

נורי מבקש שיכבדו את מנהגיו ותרבותו, שהחברה לא תשפוט אותו על פי מנהגיהם, שיהיו פתוחים לקבל את השונה והאחר מהם. הוא מספר לנו על המעמדות שהיו בחברה הישראלית בראשית דרכה, הוא כועס על חוסר היושרה של האנשים איתם עבד, אבל הוא לא מתייאש משום דבר, הוא ממשיך להתאמץ בכדי למצוא את מקומו וייעודו. הוא עובד כשליח ביום ולומד בבי"ס ערב בלילות, חוסך גרוש לגרוש בכדי שיוכל להביא את משפחתו לירושלים כמצוות אביו. אלי עמיר מספר על נסיונם של הפקידים לדחוק את רגליו לשוליים בכל מחיר, לא לקדם אותו בשל מוצאו למרות שהיה ברוך כשרונות.

אביו החזירו מהקיבוץ לכפר העיוורים, לאחר מכן ביקש ממנו ללכת לירושלים ללמוד ולעבוד בכדי שבבוא היום יפלס את דרכה של המשפחה לעיר הקודש, נורי מסרב אך יודע שלסירובו אין משמעות בעצם, ואין אפשרות להמרות את פי האב. בכל פעם שנורי חוזר הביתה למשפחתו הוא נתקל ביחס עויין מצד אחיו שחושבים שהוא מתחמק מהעבודה הקשה שיש לעשות בבית והוא נהנה בירושלים וחי כמו מלך, כשהאמת בשטח היא שנורי סובל מאד ועובד קשה למחייתו, הוא מדווש עם אופניו כנער שליח במשרדי מפא"י.

עמיר לא מסתיר פרטים על היחסים האינטימיים של משפחתו. בכאב לב קראתי שהוא מרגיש שאמו אוהבת את אחיו יותר ממנו, והוא משווע לתשומת ליבה ואהדתה, יתרה מזאת האם שוקעת בדיכאון וכועסת על בעלה שהביאם מעירק לישראל, מה היה לנו רע היא שואלת אותו, למה היינו צריכים להגיע למקום הנורא הזה, היות ונורי הוא בכור הילדים ואביו מאד אוהב אותו, האם מרגישה שגם נורי הוא האויב שלה, וכך מוצאים השניים את עצמם עומדים במוקד הכעס של האם המיוסרת.

אלי עמיר עושה חשבון נפש נוקב עם החברה, המשפחה והמדינה בה הוא חי. הוא לא חוסך את שבטו מאף אחד, אבל לאורך כל הדרך הוא נשאר נאמן לעצמו ולמשפחתו ובעל מוסר גבוה וכבוד עצמי.

אם הייתי פוגשת את אלי הייתי שואלת אותו מה נגמר עם מיכל ורוזיטה, האם הקשר נמשך, האם פגש בהן במהלך חייו. האם סיפר להוריו כיצד חיה דודתו בירושלים? ואיך בכל זאת שרד את התקופה הזאת?  ומה שלום אחיו הקטן?

"נער האופניים" הוא פנינה ספרותית וייחודית ביותר, יש בה אמת מורכבת, הרבה כאב, גם רגעים של שמחה, ניואנסים קטנים על יחסים בין אדם לחברו ובין אדם למקום. סיפור שנוגע בחייו של אדם אך גם בגורלה של מדינה מתהווה.

ואם לא הצלחתי להעביר לכם עד עכשיו את התחושה שלי עד כמה הספר הוא נפלא ומדהים ומומלץ בחום, אז אנסה לעשות זאת עכשיו לקראת סיום.

זהו ספר חושפני של אדם מיוחד ורגיש עד מאד (הלוואי שהיו עוד רבים כמותו בארץ) בעל יושרה פנימית, אהבת חינם, נחישות, התמדה, ונפש טהורה. זאת למדתי מתוך סיפורי האהבה שלו עם מיכל ורוזיטה, מיחסי העבודה שהיו לו עם חבריו בעבודה, משיחותיו עם יצחק נבון, מתיאוריו את בני משפחתו, ואת יכולתו לראות ולספוג את התסכול של הוריו,  להתעלות על עצמו ולא לשפוט אותם למרות שהוא היה שק החבטות של כולם.