אז חזרתי לגן, אחרי שנים רבות חזרתי לגן ,ממש במקרה ובלי כוונה בכלל להשאר. אחרי שהחיים לקחו אותי למקומות אחרים ואחרי שמקום העבודה הקודם שלי התברבש, התפקשש, והתנדף התפוצץ לוקח איתו את הביטחון עצמי שלי ועוד כמה דברים. מצאתי את עצמי בין זאטוטים, עם עיניים גדולות וחותם מנוזל. ודי מהר גיליתי. שכאן מקומי, שאני נהנת מהגילוי היום יומי שלהם של מי שהם. שאני נהנת מהחנופה המיידית שלהם אלי ״ עידית זה נעים לך שאני מלטף אותך בשיער החום שלך?״. שאני מרגישה נינוחה מזה זמן רב, שאני מרגישה בבית ובמקום הנכון. אז נשארתי, וככל שנשארתי התחלתי להביט לראות ולהבין. וכמו תמיד כשזה קורה אז המקלדת מדגדגת לי. והנה נולד לבלוג שלי אח קטן, על כל הדרמות הקטנות יותר והגדולות פחות שמתרחשות בגנון אחד בירושלים. הבלוג של הגננת דידית.
למה דידית? כי כשאתה בן שנתיים. ושתי שפות רצות לך בראש אז קשה להיות מדוייק. לכן כל היום אני שומעת ״ דידית, דידית.. לחם״. ״ דידית, דידית משאית?״. ועוד ועוד.
פה אני אספר עליהן. ועליהם. על המאבקים הקטנים גדולים שלהן לגלות את זהותם. על ההתמודדויות מול ההורים. על מה קורה רגע אחרי שאתם משאירים אותם בוכים מאחורי דלת סגורה. ומה עושים בקבלת שבת כאשר את חילונית גמורה. מקווה שתרצו לעקוב. תמיד אשמח להערות הארות. וכמובן לשיתופים. אז נתראה בקרוב על תתבישו להכנס וללחוץ על הכפתור עקבו אחרי.
שלכן. עידית הגננת …. סליחה דידית
