נסיכה של אבא/עדי ליניאל
Daddy's Princess/Adi Linial
עריכה: רותם בירון.
הוצאה: ספרי ניב, 2016
256 עמ'.
"איזה בן אדם עושה דברים כאלה לילדים שלו?" (עמ' 11).
כדי להבין את הסיפור צריך להתחיל מההתחלה, הרי הכל מתחיל מההורים, ומה ההשפעות מאלימות במשפחה. הרי את הסיפור של מיה אף אחד לא יודע כי אסור לספר מחוץ למשפחה. מה שקרה למיה היה בדלתיים סגורות.
אמא שלה התאהבה בגיל 17 במיקי שהיה יושב על הגדר ליד ביתה, מיקי היה בעל בלורית אהב לשיר שירים ולנגן בגיטרה. כשמיה נולדה הוא לחם בסיני בעקבות מלחמת יום הכיפורים, וכשחזר מהמלחמה היה בן אדם אחר. משהו התקלקל במשפחה, והריבים התחילו, ומיה הייתה באמצע עד שאביה נהיה אלים כלפיה, והיא הרגישה מושפלת ורק רוצה להכאיב לעצמה ולסיים את חייה.
מיה כבר לא בת יחידה, יש לה אח בשם בן, ולאחר כמה שנים יש לה גם אחות בשם גלי.
בן קיבל אהבה ללא תנאים מאביה.
כאשר הם חוזרים לבית אחרי שהם היו בחוץ שעה, ואביה מורה להם שיהיו עוד שעה, הגיהנום של מיה מתחיל; אביה מגיע לחדר שלה וטורק את הדלת, והיא, מיה מקבלת מכות ללא רחם, בעוד אחיה צופים בה כשהיא מושפלת ומוכה, עד שאמה מגיעה ומנסה להוריד אותו ממנה שיפסיק להכות את בתה.
אבל המכות זה לא הדבר היחידי שהיא מקבלת ממנו, דבריו הארסיים חודרים לה מתחת לעור, והיא מאמינה לדבריו, זה אביה, וזה הדבר היחיד שהיא מכירה.
מיה יודעת שהורים נחמדים לא קיימים, היא רואה את המציאות אצלה בבית, ההורים הנחמדים שמוצגים בסרטים האמריקניים קיימים רק שם.
כשמיה צריכה שקט, היא שוקעת בספרים, שמה היא מרגישה טוב, משוחררת לכמה שעות.
מיה כשהיא כבר משוחררת מההורים, עוברת לגור בדירות, רק כדי להיות רחוק מהם, יודעת שאחותה גלי סובלת בשקט מנחת ידו של אביה, למרות שהיא מנסה להוציא אותה משם, מיה מנסה לחיות את חייה. המילים של אביה עדיין נמצאות בראשה.
מנסה למצוא אהבה, אך מה יקרה כשיהיו לה ילדים? האם גם היא תהיה אלימה כמו אביה?
זהו ספר על החיים, החיים שיכולים לקרות לכל אחד. אלימות במשפחה זה נושא חשוב, עדי ליניאל כתבה בצורה מרתקת, לא רציתי שהספר ייגמר לי למרות שנהניתי מהכתיבה, למרות הנושא הכאוב.
הפרקים קצרים, הכריכה מסקרנת.
שאפו לעדי ליניאל על ספר הביכורים, מאוד נהניתי מקריאתו.
מומלץ בחום לב!!!
"החיים שלי היו מלאים במכות ובשפיך, ואני שם, תקועה באמצע, שמנה, מתוסבכת ומכוערת. אה, וטיפשה. כן, גם טיפשה." (עמ' 79).
על גב הכריכה:
“תצאו לעוד שעה, ואל תחזרו דקה לפני, ברור?!” שאג לעברנו בכעס. הקול שלו מתגלגל במורד חדר המדרגות.
איזה בושות.
“לא רוצים!” עניתי בשם כולם ובשם בכורָתי, שואבת ביטחון מאחיי שעמדו מאחוריי. מצפים שאגן עליהם. זו לא רק אני, זה הקול של כולנו. “משעמם לנו בחוץ…” הוספתי ברפיון, מנסה לטשטש את חוצפתי הקודמת.
הוא לא יעז.
בשתיקה הרגעית שהשתררה בחלל הרגשתי שחציתי קו אדום. הרגשתי את הפחד מסמר את שערות עורפי ומיהרתי לכיוון החדר החדש שלי, להתחבא שם עד יעבור זעם.
“מה אמרת?” אבא טרק את הדלק ודלק אחריי במהירות מפחידה. “איך דיברת אליי?!”
פרצופו עטה מבט מטורף.
