יום אחד זה הגיע לפתחינו. יום אחד הבנתי מהי דאגה לפרנסה. יום אחד הבנתי איך זה שלא ישנים בלילה ומזפזפים בשלט ועוברים מערוץ לערוץ מבלי באמת להתכוון לצפות בטלוויזיה. יום אחד הבנתי איך זה שהבעל מוטרד, דואג, אובד עצות, מבולבל, עצבני, כועס, חסר סבלנות. יום אחד הבנתי מה זה שחוסר וודאות מתדפקת על דלת ביתנו.
יוסי בעלי, עובד בחברת צים כבר 15 שנה. כבר אז להגיע לעבוד בחברה היה מבחינתנו חלום, היה מבחינתנו פסגת השאיפות, אי של יציבות. עם השנים החבל התהדק. צים נמכרה לאחים עופר, ביצעו תוכניות התייעלות, היו משברים בחברה אבל על הכל עברנו. את הכל עברנו יחד. עברנו בבטחה ובהבנה שהכול יעבור ויהיה בסדר, שהרי צים היא חברה שקיימת כבר 69 שנה, למדינה יש מניית זהב בחברה מה שאומר שהיא יכולה להטיל וטו על החלטות הבעלים. לא עוד. למדינה לא אכפת. למדינה לא אכפת מביתם של 1000 משפחות שבחישוב פשוט זה בממוצע 10,000 איש כולל ילדים קטנים ואנשים מבוגרים שמקבלים פנסיה מהחברה, לא אכפת לה מה יקרה בשעת חירום, שהרי אם תפרוץ מלחמה, באיזה אוניות יעבירו אמצעי לחימה מחו"ל? למדינה לא אכפת שהיא סוגרת בפריפריה עוד מקום עבודה, למדינה לא אכפת מהאיש שלי. מהאיש שלי שמתקרב לגיל 50 וכנראה לא יוכל למצוא את עצמו בשוק העבודה. לא אכפת למדינה מהילדים שלי הגדול שבינהם יונתן שעוד חצי שנה מתגייס, מיהל שמסיים השנה כיתה ה' וממיכל שעולה לכיתה ט' ובטח לא ממני, אישתו של יוסי שכבר כמעט חודשיים אין לה בעל. החיים מתהפכים ברגע. מקבלים פרופורציות אחרות ותובנות אחרות.
יוסי חבר וועד. יוסי יודע את כל מה שקורה מאחורי הקלעים. גם לדעת יותר מדי זה לא טוב לך, אני אומרת לו, זה לא טוב לנו. היינו ישנים טוב יותר בלילה אם לא היינו יודעים על המהלכים הנפשעים על ההנהלה. היינו ישנים יותר טוב כשלא היית צריך לקבל החלטות, לחרוץ גורלות ולשבת בישיבות, לקבל הודעות באמצע הלילה שהגיעה חברת אבטחה והורידה את שעוני הנוכחות, שהחל מהבוקר אין כניסה לבניין, שהמנכ"ל לא רוצה לדבר איתכם.
למה המנכ"ל לא רוצה לדבר איתכם? אתם עובדים כל כך מסורים, עובדים נאמנים, עובדים ימים כלילות כדי שהחברה תצליח ותרוויח, ויתרתם על דרגות, ויתרתם על העלאות שכר, ויתרתם כל כך הרבה בשביל החברה בשביל מה? בשביל שבבוקר תגיעו ותראו שלט הבניין סגור? בשביל שתקבלו הודעות מההנהלה שהם לא מעוניינים לדבר איתכם ולא "רואים אתכם ממטר"? אתם בגרתם בחברה, הזדקנתם בחברה, יחד עם החברה כל כך הרבה שנים אז מה פתאום קרה???
אני מרגישה שחברת צים הפכה לאישה נבגדת. אישה לא רצויה. אישה דחויה. אישה שרוצים לעקור אותה ממקומה. איפה הגבר שצריך לעמוד לידה בשעת צרה? איפה הגבר שצריך לתת לה משענת? שצריך לתת לה יד לעזרה?
ימים עצובים עוברים עלי ועל אישי, ימים של חרדות קיומיות אמיתיות. רוצה את בעלי בחזרה. רוצה את יוסי השמח, החייכן והתומך. רוצה את האי שלי בחזרה. את אי היציבות שהיה מנת חלקנו שנים רבות כל כך.
