בכמה הזדמנויות קראתי או שמעתי שכאשר גבר מגיע הביתה הוא זקוק לזמן מסויים (תלוי בגבר) כדי לעבור מהעבודה לבית ובזמן הזה כדאי לעזוב אותו לנפשו לתת לו להירגע, לא לשאול שאלות על יומו ובטוח שלא לשפוך את הלב על מה שעבר עלייך.
זה הגיוני ואני מבינה את זה. בעלי ואני אפילו שוחחנו על זה מספר פעמים ואני יודעת שהוא באמת זקוק לזה. בינינו לא צריך הרבה בשביל להבין את זה רואים בתגובה הלא מתעניינת את חוסר הסבלנות, אולם למרות הכל ולמרות שאני מבינה שכלית שזה הגיוני ורואה במציאות שאם אני מתאפקת ולא מתנפלת עליו ברגע שהוא מגיע הוא הרבה יותר קשוב ומבין ונעים לשוחח איתו, אני לא מצליחה לעמוד בזה.
פעמים רבות אני ממשיכה לדבר גם כשאני רואה שהוא ממש לא בקטע של ההקשבה. המילים זורמות לי מהפה וההשתקות הפנימיות שלי (הנסיונות שלי להכריח את עצמי לשתוק) לא מצליחות לעצור בעדן (9.5 קבין של שיחת נשים צריכות להתממש מתישהו לא?).
אתמול הבנתי איך הוא מרגיש. חשתי על בשרי את ההתנגשות בין חוסר היכולת להקשיב באמת בגלל עומס ועייפות לבין צורך בהקשבה ובמתן תשומת לב. פתאום כשעמדתי אני מול הסיטואציה בה אדם שאני אוהבת זקוק לי, אך איני במצב של נתינה ואני זקוקה לזמן בכדי למצוא את הכוחות שאבדו לי ולחזור להיות הנחמדה והמבינה.
הבעיה היתה שהאדם מולי לא היה בר דעת בכדי להבין זאת אפילו כשדיברתי מפורשות ואני לא הייתי מספיק חכמה כדי לדעת איך לנתב אותו לעיסוקים אחרים כך שאוכל למצוא את עצמי בשנית. איני מדברת על אדם עם פיגור חס וחלילה מדובר באדם חכם מאוד, אך הוא אינו בשל להבנה הזאת מפאת גילו. אני מדברת על בת השנתיים שלי שלמרות ההבנה העמוקה שלה יחסית לבני גילה אין לה את האפשרות להבין שישנם זמנים בהם עדיף להניח לאדם לנפשו ולא בגלל פחד, אלא כי הוא זקוק לזה.
אתמול נכשלתי, כי למרות הידיעה הברורה שהיתה בי שעליי להתרחק בכדי להתקרב לא הסכלתי ליצור לעצמי את האפשרות הזאת. לא מצאתי את הדרך לעניין את הקטנה שלי במשהו אחר מלבד אמא, כי הייתי עסוקה בלהרחיק אותה ממני.
בהסתכלות לאחור אני גאה בעצמי על כך שפעמים כה רבות מנעתי את התסכול הנוכחי שפועם בתוכי (בשל הכעס שהפגנתי כלפי ביתי שלא עזבה אותי היא הרגישה שהיא זקוקה לתשומת לב של אמא כך שמבחינתה הנדנוד והדביקיות היו בצדק ), על כך שמצאתי דרכים יצירתיות כדי לתת לה את מה שהיא זקוקה לו בלי להתיש את עצמי יותר.
האמת היא שהכשלון הזה לימד אותי כל כך הרבה עד שאולי טוב שהוא היה. הוא גרם לי להרגיש את בן זוגי, לחוש את התסכול שלו.
זה לא שעד עכשיו לא ניסיתי למצוא פתרונות כדי להעסיק את עצמי ברגע בו הוא מגיע כדי לא לשפוך עליו את כל יומי, אולם אני מאמינה שהעובדה שחשתי על בשרי את מה שהוא מרגיש תגרום לי להצליח בכך יותר ולמצוא דרכים יצירתיות יותר להתגבר על הדחף לפרוק הכל מיידית.
מקווה שאתקדם בנושא האיפוק והניתוק הזמניים הללו למעני, למען בעלי ולמען ילדיי שילמדו מהתנהגותי כיצד ליצור את האיזון בין קרבה לריחוק בינם לבין האחרים.