ניר ברעם השאיר אותנו אחרי המפגש ללא אוויר. למה? הוא נכנס כמעט כמו סופה, ריתק והיפנט אותנו. ענה בגלוי ובכנות על כל שאלה. והכניס אותנו לעולמו שלו.
סיפר על ילדותו בבית הכרם, ולרגע החייה את אותה שכונה של שנות השמונים, שהוודאי משמש מקום משחקים, מקום שאליו ברח. "כילד עולם הדמיון העשיר אותי ועזר לי להתמודד ולהתבגר." מכאן צמח הסופר.
סיפר לנו על כך שהכתיבה היא כתיבה רטרוספקטיבית, כילד הוא לא יכול היה לנסח את התחושות, אבל הן היו קימות, היום בבגרות הוא מסוגל לתרגם את הרגשות אך התחושות הן של אותו הילד שחווה את האירועים, גם אם לא ידע איך לתרגם אותם למילים, עדיין הילד זוכר את התחושה. עולם הדמיון לא נעלם, הוא נשמר גם בבגרותו. "התודעה של הילד באותו הווה שבה חי אינה מענינית, ההתערבות של הסופר בזיכרונות הופכת את הזיכרון למעניין."
כילד היו בו פחדים שהאושר ורגעי האושר שאותם חווה יגמרו, "אני זוכר את הניצחון של משחק כדורגל שהשתתפתי בו ובו ניצחנו, אני זוכר בבירור שבאותו הרגע חששתי שהאושר הזה לא יחזור" היום למד להבין שרגע אושר מוחלף ברגע אחר.
הכתיבה היא כדי לשמור על אותם הזיכרונות של נערותו ובגרותו, הכתיבה מהווה דרך להתמודד. הוא מביא לכתיבה את המטענים הרגשיים והכאב שלו ומצמיח אותם לסיפור.
סיפר בגלוי על מערכת היחסים עם חברו. על החברות רבת השנים, על עולם הדמיון שחיבר את שניהם. סיפר על עולם הבנות מול עולם הבנים. "הבנות נמצאות בעולם פנימי, הן רואות מבחוץ. העולם הגברי שונה, יש לו חוקים משלו."
גילה לנו שחלק מהאירועים שבספר הם אמיתיים עם שינוי קל.
שאלנו אותו על הכתיבה. ניר גילה לנו שכתב את הספר ללא פרקים, והסכים לתת שמות לפרקים כדי להקל על הקורא. הבחירה לא לתת לגיבור שם ולכנות אותו בשם "הוא" היתה בחירה מכוונת. "לא יכולתי לתת לו שם, אני יודע שזה מקשה על הקורא."
"מה רצית להיות כשתהיה גדול?" "כדורגלן" הוא ענה, "בטח שלא חשבתי על סופר." מזל, חשבתי בליבי, שלא הגשמת את החלום.
לא רק על הספר ועליו כסופר הוא דיבר, הוא העשיר את עולמנו הספרותי, הזכיר והשווה ספרים וסופרים אחרים, דיבר בשטף ותוך כדי סיפר בדיחות.
תודה לך ניר על בוקר מעניין ומרתק.
ומי שלא קרא עדיין את יקיצה ממליצה לו מאוד לרוץ ולקרוא. ספר שלא תישארו אדישים אליו, ספר חכם, לא מתמסר אך מתגמל. מסע של התבגרות שגם אתם תמצאו עצמכם בו לאחר הקריאה.
מוזמנים לקרוא את הסקירה שלי, כאן
