ניצולה

"pěkná" היא אמרה בקול חלש וחייכה חיוך רפה. הפירוש המילולי המדויק למילה בצ'כית הוא "נחמדה". אבל כשהיא התייחסה לנינה שלה, היא התכוונה ל"יפה". מאד מאד יפה. "krásny", יפהפייה. כמו שהיא הייתה בגילה, כשעלתה על הטרסנפורטר הראשון לאושוויץ ועל זרועה חקוק המספר 1369 בשחור פחם, שאינו דוהה עם הזמן. הבן שלה העביר עוד תמונה ועוד תמונה במכשיר הטלפון החכם שבידה , כמו בכל ביקור, והיא המשיכה לחייך ואמרה לו בשפת אמה עד כמה היא דומה לה, הנינה שלה. אחר כך התעייפה ונרדמה. בבוקר מצאו אותה ללא רוח חיים. כך עצמה את עיניה בפעם האחרונה, כשהתמונות האחרונות שראתה מול עיניה היו של נינותיה, ממשיכות דרכה בעולם הזה, שלא חסך ממנה סבל.

יממה אחר כך, כשלושים איש מצטופפים תחת מטריות קטנות בגשם שוטף, שפרץ משבר ענן שהתנחל מעל בית העלמין בדיוק בשנייה בה הורדה לאדמה למנוחת עולמים. הכל סמלי ביום כזה. הכל עצוב ביום כזה. באותו הזמן, הנינים שלה היו בבית, בגן, בלול התינוקות. המשכיות.
היא ביקשה לרשום על מצבתה את שמות כל בני משפחתה, אחיה, אחיותיה, תאומתה, אמה ואביה שנספו בשואה ומקום קבורתם לא נודע. היא ביקשה להביא אותם למנוחה אחרונה, יחד עמה, באדמת הקודש. סגירת מעגל.
השמיים המשיכו לטפטף, העיניים היו יבשות אבל הלב פעם. לרגע אחד, בשלהי חשוון, הכל קיבל משמעות. היא בין האחרונים שנשארו לנו, ניצולי השואה, מקועקעי המספר, שקועי העיניים, שבורי הלב. ועכשיו היא איננה.

ובערב, זפזופ בין הערוצים בזמן קיפול הכביסה, עצר על "ללכת על המים", סרטו בן העשר של איתן פוקס, על סוכן מוסד, דור שני לניצולי שואה, שנשלח לתפוס פושע נאצי בברלין, טרום מחאת המילקי. הכל מתחבר.
"pěkná", הנינה שלה, בכתה מאד בלילה ההוא. היא רק בת שבע אבל הבינה לעומק את לכתה. לא הצליחה לישון, דור רביעי של לזכור ולא לשכוח.
יהי זכרה ברוך.