תקציר
במשך 25 השנים שחלפו מאז אישררה מדינת ישראל את אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד נשמע קול עקבי, אחיד וחד משמעי, שחזקת הגיל הרך דינה להתבטל, מאחר והיא סותרת את טובת הילד.
נייר עמדה זה סוקר באופן מקיף את הדיון על חזקת הגיל הרך מאז קביעתה של אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד בשנת 1989 ואשרורה על ידי מדינת ישראל בשנת 1991, דרך ועדות ממשלתיות (ועדת רוטלוי וועדת שניט) וחוות דעת מומחים, אם בתחום המשפטי, אם בתחום חקר התפתחות הילד, וכלה בקולו של בית המשפט שלפניו ניצבות משפחות במשבר.
ההתנגדויות לביטול חזקת הגיל הרך מקורן באג'נדות ועניינים פוליטיים הזרים לטובת הילד. אנו בוחנים אותן בעיקר, אבל לא רק, מנקודת המבט של טובת הילד.
החלופה היחידה לחזקת הגיל הרך אשר נותנת מענה לטובת הילד היא חלוקת האחריות בין ההורים לאחר פרידתם ללא הזדקקות לכל חזקה חלופית או להגדרה הורית שונה מההגדרה המקורית של "אמא" ו"אבא".
כפי שנראה בהמשך, חלוקת האחריות ההורית תואמת את אמנת האו"ם, נותנת מענה לכל הסיבות שנימנו בעד ביטול חזקת הגיל הרך, מתיישרת עם העקרונות המשפטיים השונים, והולכת יד ביד עם תיאורית ההתקשרות ומחקרים פסיכולוגיים שנושאם התפתחות הילד. בית המשפט, שצריך לתת מענה למשפחות הניצבות בפניו, מוצא בחלוקת האחריות בין ההורים דרך להפסיק את אחד המאבקים היותר קשים בין הורים.
בקביעת חלוקת האחריות ההורית ללא כל הגדרה המפלה בין ההורים המדינה מטילה את האחריות לילד על שני הוריו, ונותנת מענה לצרכיהם שלהם תוך שהיא מדגישה את חשיבותם של שני הורים להתפתחות מיטבית של הילד, ואקטיבית פועלת לקידום טובתו.
הנה כי כן, אנו קוראים לשרת המשפטים לשים לנגד עיניה את טובת הילד בלבד, כי בזה בלבד עסקינן, ולקדם את ביטול חזקת הגיל הרך והחלפתה באחריות הורית משותפת.