בין זיכרון לגעגוע
…"המשפחה היא עורו הנפשי של הילד, אבל יש ואדם מרגיש זר בתוך עורו, מפתח דחייה, פריחה, יבלות ולעיתים אף משיל את עורו…" (נטע זר-עמוד 53)
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו אך האומללות אומללות כל אחת בדרכה" במילים אלו פותח הסופר הגדול לב טולסטוי, את רומן האהבה קורע הלב שלו 'אנה קרנינה'. מפגשי משפחה כדוגמת חג הפסח שהשנה חגגנו בסגר, ובלי המשפחה, הם זמן טוב להיזכר ולקרוא גם על ספרים המתעסקים במשפחות של אחרים.
הפעם אני רוצה לספר על ספרה של שרית פליין – נטע זר.
את הספר קיבלתי משרית, עוד בטרם הגיע הספר למדפי החניות, בצרוף הקדשה מרגשת. וידעתי שזה ספר אישי וקרוב לליבה. אבל דווקא משום כך נרתעתי לקורא אותו. פחדתי שלא אוהב, ואם כך איך אומרים זאת מבלי לפגוע. אז גם התחילה עונת הקורונה שנעלה אותי בלי יכולת לקרוא שום דבר ממשי מלבד פוסטים של חברי בפייסלנד. והנה בשבוע שעבר שלחה לי שרית הזמנה לסלון ספרותי שהיא עורכת, הפעם שלא כתמיד בביתה, כי עם כמנהג ימינו בזום. במקום לארח סופר.ת כל שהיא, היא בחרה לארח את עצמה ולשוחח על הספר החדש שלה. נטע זר שכבר אקדים ואומר שזהו רומן ביכורים, אבל שממש אין צורך או אפשרות להתייחס אליו ככזה.
אבל עוד לפני שאכתוב על הספר ועל כתיבתה של שרית אומר שההזמנה הזו למפגש שלחה אותי להתיישב ולפתוח ולקרוא את הספר האישי הזה שלה.
אז על מה הספר:
כפי שמעידה הכריכה האחורית, הספר הזה הינו מסע בן דורי של משפחה שמוצאה בטורקיה. פליין פורסת בפני קוראיה סיפורי הווה ועבר השזורים אלה באלה, ומביאים אל ליבו של הקורא.ת את בת דמותה נטע, ואת בני משפחתה, בשנים של טרום קום המדינה ועד ימינו, בין תורכיה לארץ/מדינת ישראל, דרך טעמים, ריחות, ניגוני שפות, מנהגים, אהבות, שיברונות לב ועוד. והכל ברגישות נוגעת ללב עד כאב.
"… למה קוראים לי נטע אם לא נולדתי בט"ו בשבט?" אמה סיפרה לה שהם חיפשו שם עברי דומה לאנטה, על שם דודתה, אחותו של אביה. מששמעה האם במכולת את השם נטע וביררה את משמעותו נפלה ההחלטה. "את כמו השתיל ששתלנו בארץ החדשה." מעולם לא גילתה לאמה כי רוב חייה הרגישה נטע זר." (נטע זר-עמוד 61)
בחירת שם הגיבורה ומכאן בחירת שם הספר נבעה מתחושתה של פליין תמיד כנטע זר ולא משנה כמה עמוקים שורשיה המשפחתיים שנחשפים במהלך הקריאה בספרה. שורשיו של עץ ענף, שהתחילו בטורקיה והמשיכו לבת-ים ועד לחייה היום. המציאות והעבר לא משפיעים על תחושת האדם כי אם רק התחושה האישית, ותחושתה של פליין להיותה תמיד, נטע זר ואין למציאות השפעה כלל.
נקודה נוספת שעלתה במפגש הייתה כששרית סיפרה שהיא אדם מתגעגע ומכאן נבעה כתיבתה.
“את יודעת, געגוע אינו תלוי בנוכחות של אדם אחר או גורם חיצוני או בהיעדרם. געגוע הוא מצב תודעתי פנימי.” “אולי את צודקת, ואולי זה פשוט זורם לי בדנ”א, אחרי הכול, דור ראשון בארץ זה בעצם דור שני ששורשיו נעקרו, אנחנו דור שינק געגוע עם חלב אמו, נטולי שורשים.” (נטע זר-עמ' 21)
השפה והתיאורים בהן נוקטת פליין מעוררים געגוע גם בלב הקורא.ת שלה. והעלילה המרתקת נפרשת ומזמינה את הקורא.ת להזדהות עם הגיבורה ובני משפחתה, לכאוב את כאבם, ולעבור איתה את המסע האישי והציבורי.
הספר גדוש בזיכרונות עבר אישיים ובסיפורים שסופרו לה על ידי בני משפחה, והוא מלא בניגוני שפה שאני שמעתי בילדותי בבית חברה כשאביה שוחח עם דודותיה, ועוררו בליבי עגוע גם אל ילדותי שלי.
וכמו כן הטעמים ושמות המאכלים שממלאים את הספר בכל פינה העלו גם אצלי זיכרונות של טעם וריח, שרק געגוע וזיכרון יכולים להביא לפתחו של אדם בחושבו על עברו, על ילדותו, על בית הוריו וסביו.
איך את כותבת געגועים? נשאלה שרית וענתה: שכתיבה עבורה היא מיינדפולנס, היא הכריחה אותה להסתכל ולבדוק איפה בפיזיות זה הורגש. איזה סוג כאב זה יוצר. פליין העידה שהיא כותבת מהמקום המתבונן, המצלם, כמו שהיא עושה בחייה האישיים עם המצלמה שמשמשת לה עיניים לראות ולתאר את העולם שלה. ועם כל זאת כתיבתה אף פעם לא מסתיימת בקתרזיס, בהקלה בסיומה.
דור ההורים שהיגר לארץ ניסה להשטיח את הגעגוע. הדור הראשון שנולד כאן לדבריה, ספג את זה וניסה להרחיק את הידיעה על מה באמת קרה להוריהם בארצות מהן הם באו. הדור הראשון שנא להקשיב ולשמוע על העבר או את שפת המקור של הוריו. אותו דור ההורים מכה היום על חטא ומשתף דווקא את בני הדור השני והשלישי הסיפורים ובגעגועים.
באישי שלי אספר שאבי נולד בארץ באמצע שנות ה-30 של המאה שעברה, למשפחת מהגרים מהונגריה. השיחות ביתם התקיימו רק בשפת המקור שלהם, והם אף גידלו את אבי לא כצבר ישראלי, כי אם כילד הונגרי מבודפשט. רק כשנולד אחיו, 8 שנים אחריו, מרד הבן השני בהורים ואילץ אותם ללמוד ולדבר איתו רק בעברית. הוא כבר היה לצבר והתעקש על הישראליות שלו. אנו דור הנכדים פיספסנו את הסיפורים האמתיים של ילדותם של סבי וסבתי ואפילו של אבי ודודי שאינם בין החיים היום. וכל שנותר בפי אלו טעמי המטבח של סבתי שעד היום אני מתגעגעת אליהם.
הספר הזה של שרית מעודד לחפש זיכרונות וגעגועים. ריחות וטעמי התבשילים והמאפים בספר מעוררים געגוע גם אם אלו לא הטעמים של ילדותך האישית, געגוע למשהו שלא חווינו בעצמנו וגעגוע לבית סבתא, לבית אמא ואבא.
ועם כל הרגשתה של שרית בדמותה של נטע כזרה, ההספר הזה שלה מעלה שייכות עמוקה לשורשים לזיכרונות ולגעגועים האישיים שלה ושל כל אחד ואחת מאיתנו בחייו הוא.
שורה תחתונה, לכו לקרוא ולעורר את הזכרונות והגעגועים שלכם להורים לסבים לעבר הרחוק שארוג בשורשי חייו של כל אחד ואחת מאיתנו והם שיוצרים את מי שאנחנו היינו ונהיה.
הספר ניתן לקריאה כרגע בפורמט דיגטלי באתר עברית: https://www.e-vrit.co.il/Product/17038/
