הימים עוברים בעצלתיים כל יום שעובר משתפר, התפקודים שאבדו חוזרים לאיטם. ואני תלמידה ממושמעת "נושמת את ההחלמה" מכניסה אוויר, קצב כואב ומוציאה. מנסה לשחרר.
הטלפון מצלצל "שלום יפית מדברים ממכון הרדיותרפיה קיבלנו הפנייה מד"ר ז'בליוק אני רוצים לתאם תור להקרנות" הקרנות? איזה הקרנות? אני רק ביקשתי ייעוץ לד"ר פפר הרדיולוג, מה עשיתי לעצמי? "אני לא יודעת אבל יש לי פה הפנייה לד"ר פפר" נרגעתי "זה בסדר זה יעוץ אני לא צריכה הקרנות". והקול מהצד השני "17.11 בשעה 11:00 מחכים לראות אותך". הטלפון נסגר ואני מתחילה להלחץ ולחפור. מדברת עם בן זוגי, עם חברות תוהה עם פעלתי נכון, מנסה לשכנע את עצמי שעדיף לשמוע יעוץ של רופא מומחה בתחום, שכדאי להשלים את ההתיעצות, שאם לא אעשה כך אחיה עם החשש. ותוהה האם לא הכנסתי ראש בריא למיטה חולה. כן כן הראש שלי כבר בריא.
אבל המומחיות שלי היא בלהחזיק ולא לשחרר. להחזיר חזק חזק את המחשבות, את התהיות האם פעלתי נכונה כשקבעתי תור ליעוץ, אולי הייתי צריכה לסיים עם תשובתה של האונקולוגית שלי? מריצה בראשי את התשובה של הרופא אם יגיד שאני צריכה הקרנות. מייחלת לרגע הזה שאהיה כבר אחרי.
חברות שלי רוצות לשמוח אחרי שהפתלוגיה חזרה נקייה. רושמות לי ניצחת, הכל מאחורייך ואני לא מאפשרת להן. מפחדת לשמוח, ואם יהיו הקרנות?
10 חודשים שאני עוברת שלבים. כל שלב שמגיע אני לומדת אותו, חוקרת, בודקת ומתמודדת. ככה היה ברגע הגילוי על סוג הגידול והטיפול המתאים לו, ככה היה בטיפולים הקשים בAC אח"כ ב-12 טיפולים כל שבוע של הטקסול, אח"כ בניתוח ובשחזור ועכשיו?? האם צריכה ללמוד גם על ההקרנות? האם זה השלב הבא?
מחכה… הציפייה הזו כבר מעייפת, מציפה, מתישה…. דיייי מתי כל המסע הזה יסתיים מתי כבר אוכל לנוח ולנשום…. לשחרר ולשמוח.
יום שלישי 17.11 קמה בבוקר בהתרגשות, מרגישה כמו ביום המפגש הראשון שלי עם הכירורגית שהודיעה לי שיש לי סרטן. המפגש הזה היום הוא זה שיציין האם סיימתי את הדרך שהתחלתי בה כמעט לפני שנה. רגע משמעותי, ציון דרך בחיי.
כולם במתח בקבוצות, מבקשת שיחזיקו לי אצבעות "גמאני" מחזיקה, עדכונים משפחה – מחזיקה, המעודדים של יפית – מחזיקה. כמו פלוגות בצבא שקיבלו פקודות מהמפקדת. כולם בהיכון האם יוצאים למלחמה נוספת או האם פנינו לשלום ושלווה. "תעדכני, מחכים לעדכונים".
מגיעים לאסותא, קומה מינוס 1 הכל כך מוכרת, פה התחלתי את התהליך. האם אסיים אותו? האם עוד שלב עומד לפניי?
מייד נכנסים, הדלת נפתחת, התיק נמסר לרופא. איש נחמד חייכן "דר פפר" חברה אמרה לי שהוא מומחה בתחום וכל מה שיגיד מבצעים ללא עוררין. והמשפט הזה עומד לנגד עיניי, מצלצל בתוך אוזניי, מחריש את נשמתי. ואם הוא יגיד שצריך הקרנות? ואם הוא יגיד שצריך הקרנות?
נכנסים, מתיישבים, מחכים. ד"ר פפר מעיין בתיק, מלא בחוצצים. מעביר את סוג הטיפול, מסתכל בסוג הגידול, בטיפולים שעברתי, בנשאות, בניתוח, במכתבים של ד"ר זבליוק האונקולוגית. ואנחנו יושבים דוממים, השקט בחדר חותך את האוויר, נדמה כאילו שומעים את דפיקות הלב שלי ושל בן זוגי. מרגישה כמו בפגישה הראשונה, מחכה ליום הדין להכרעת המאזניים האם אני נדונה לזכות או לחובה… ממשיך להתבונן "אני רוצה להסתכל בפט סיטי, לראות את מצב הבלוטות בבדיקה".
אני מגניבה מבט למסך המחשב הענק שלפניו, מתבוננת בתמונות חסרות משמעות, מזיזה את המבט אל עבר פניו של הרופא. מנסה להבין מה הוא רואה, מה הוא עומד להגיד.
ד"ר פפר מיישיר את המבט. זהו הרגע הגדול הגיע, הבשורה!!! אני מפסיקה לנשום, מקווה עמוק עמוק בפנים שאקבל את התשובה שאני מייחלת לה.
"טוב אז הסתכלתי בבדיקות ואני לא רואה לנכון לעשות הקרנות. בהקרנות יש סיכונים ותופעות לוואי ובמקרה שלך אחרי הניתוח שעשית, הפתלוגיה שחזרה נקייה, הבלוטות שנראו לפני נקיות אני לא רואה לנכון לבצע את ההליך. הסיכון בהקרנות לעומת התועלת לא מצדיקים את ההליך!!!"
אנחת רווחה יוצאת מפי, בן זוגי מסתכל עליי, מושיט לי יד ואני מרגישה איך דמעות ממלאות את עיניי. זהו!!! סיימתי!!! עשרה חודשים של פחד, כאב, סבל, חרדה, לילות ללא שינה. שאלות, המון שאלות….אין יותר צורך ללמוד שום שלב? אין שום שלב שצריך להתכונן אליו? אני יכולה לנשום, לנשום, לנשום, לנשום.
ד"ר פפר מחייך ומתבונן אלינו הוא מבין שהוא איש הבשורות. שהוא זה שסגר בפניי את המעגל, שחתם את הגולל על כל המסע המפרך הזה.
יוצאים מהחדר עם חיוך מרוח על הפנים והתרגשות עצומה. הולכת להגיד שלום במחלה האונקולוגית. "זהו, סיימתי אין הקרנות" מתראים רק בביקורת עוד ארבעה חודשים.
נוסעת הביתה, המחשבות רצות, לא מצליחה לעכל, מנסה להבין את התחושות, עדיין מפחדת לשמוח כאילו אם אשמח ואשחרר משהו רע יגיח מאחורי הדלת.
מסמסת לקבוצות ""זהו!!! קיבלתי את החותם הסופי אין הקרנות!!! הסיכון בהקרנות לעומת התועלת לא מצדיקים את ההליך!!! עכשיו אתפנה לעכל ולעבד את כל מה שעברתי. עכשיו מתחילה ההחלמה שלי. אני בריאה!!!
כולם שמחים, נושמים לרווחה, מאחלים לי בריאות ואושר מתרגשים בהתרגשותי. חלק כבר אומרות לי טוב אפשר לסגור את הקבוצה. רגע, שנייה, תנו לי כמה רגעים, אל תשאירו אותי לבד. תנו לי להיות אחרי "היום שאחרי" כשאוכל כבר לצעוד לבדי בבטחה, אל תעזבו אותי עכשיו לבד לעכל את כל מה שקרה.
ואני קצת מנותקת, מעכלת, השמחה עדיין ממאנת לבוא. לא מאמינה, לא מאמינה שכל זה מאחורי.
מה השלב הבא? עשרה חודשים התכוננתי כל פעם לשלב הבא, אז מה השלב הבא?
אני יודעת מה השלב הבא? השלב הבא להחלים!
חזרתי מהריאליטי של חיי, הישרדות יפית, לא הונדורס, לא האיים הקרייבים, לא הפיליפינים. הישרדות "יפית". קצת פצועה, קצת עיפה, קצת רעבה, קצת שונה במראה. עברתי חוויות מחלישות ומעצימות, חוויות כואבות ומשמחות, חוויות של לבד ושל יחד, חוויות של בדידות ושל אהבה. ועכשיו צריכה להתחיל לעבד את החוויות שעברתי, לסדר את אלבום התמונות, להזכר במראות, בטעמים, בריחות בתחושות, במילים…
ועכשיו יש לי משימה חדשה ללמוד מהו "היום שאחרי"
חבר קרוב כתב לי "כמו אצל כולנו הנפש עוברת תהליכים מקבילים אך מגיבה מאוחר יותר מהגוף. מי שאת היום מתעדכן לאט לאט אחרי כל מה שעברת בגוף ואחר כך בנפש. הכל קיים בתוכך בסערה ושוקע לאט לאט. אישיותך המעודכנת מתפרצת מתוך הגוף תוך שבירה והריסה של יפית הישנה, ויפית החדשה יוצאת לאור. מה שנולד לא מוכר עדיין והכל כואב, רגיש, מוזר ועוד לא לגמרי מוכר. בסוף גם תעברי תהליך של התידדות עם עצמך ועם זו שצומחת ממך בכל התקופה האחרונה. יהיו בוודאי דברים שיעציבו אותך, שאבדו אבל תגלי גם דברים חדשים, תובנות ויכולות חדשות שישמחו אותך מאוד. כרגע תני לעצמך להיות במקום הזה, יש תהליכים שאי אפשר לזרז אותם".
אז אני נושמת את ההחלמה, יודעת שהדרך ארוכה רצופה בתובנות חדשות, בתחושות לא מוכרות, בהיכרות חדשה עם יפית שיוצאת לאור, בהתמודדות עם הפחד הזה שילווה אותי תמיד, עם הזכרונות שלא יעלמו לעולם ועם הכמיהה העמוקה להתחיל את חיי מחדש.
מה שהיה היה העיקר להתחיל מהתחלה…העיקר להתחיל מהתחלה!!!
לנצח התאריך הזה ייחרט בזכרוני
17.11.2015 היום בו נולדתי מחדש!!!
ולמי שמעוניין כתבה מדוייקת על היום שאחרי/חגית ששר
"כל חולת סרטן מנהלת סוג של טבלת ייאוש. עוד טיפול ועוד כימותרפיה ועוד הקרנות ואחר כך הכל ייגמר והחיים ישובו למסלולם. אבל החיים אינם שבים למסלולם. הגוף כואב, הנפש דואבת, והסביבה, שליוותה את החולה לאורך כל המחלה, חוזרת לשגרה. אף אחד לא מכין את המחלימה לבדידות שתופיע ביום שאחרי.
http://vijnanayoga-shira.com/wp-content/uploads/2015/10/%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%9F.pdf
אז אל תשאירו אותי לבד חכו קצת ….