נוסטלגיה

בחורה עם מחשב נייד

הפייסבוק הקפיץ תמונה שלי מהעבר, מלפני כעשר שנים.
הבטתי על הבחורה שעומדת שם מחובקת באמצע טיול עם כמה חברים ממקום העבודה שעבדתי בו באותם ימים.

הבחורה בתמונה צעירה יותר מהגרסה שלי היום, רזה יותר, בלונדינית יותר ולמרות שאף פעם לא אהבתי לחייך בתמונות, הבחורה שם חייכה חיוך רחב וגדול והוא אפילו יצא פוטוגני.

אבל במקום להרגיש נוסטלגיה מקסימה הרגשתי עצבות בשבילה.

כל כך הרבה זיוף היה באותה נקודת זמן בחיים שלה אז. האנשים, החיוכים, התחושה של הביחד, אפילו התפקיד שביצעה באותו מקום.
כל אלו התפוגגו די מהר והפכו ללא רלוונטיים. השאירו זכרון חמצמץ של משהו שמלכתחילה לא היה אמור להיות שלה.

חשתי עצבות לא רק על החיוכים לבטלה והרגעים הלא רלוונטיים שהמצלמה הנציחה באותה תמונה, אלא על כל אותם הרגעים במרוצת השנים בהם סתם אנשים נכנסים לנו לחיים וללב, תופסים מקום זמני ואולי גם משאירים שריד.

ממרומי העשור שחלף מאז רציתי לחבק את הבחורה הנאיבית ההיא שחייכה בתמונה, להגיד לה שהכל מסתדר וגם משתבש לטובה, למצוא איזה מילים חכמות שיסבירו בצורה הטובה ביותר למה יש חשיבות ותרומה גם לאנשים האלו, שנכנסים לחיים שלנו רק לתקופה קצובה.

אבל לא יכלתי.
גם היום יש דברים שאיני מבינה בהם יותר ממנה.

ואולי זה הכי נכון בכל זאת לתת לאנשים לגעת לך בלב, לתת להם הזדמנויות, ליהנות מהצעידה המשותפת גם אם בדיעבד אלו יהיו רק כמה צעדים קטנים.

"הכל טוב מותק" דיברתי לגרסה של עצמי הצעירה בתוך ראשי. "לא היית את אם לא היית נותנת ללב שלך להשרט קצת לפעמים".

yana_melnikov
נעשה את זה קצר: אשה, אמא, רעיה, ישראלית, עולה ותיקה, קרייריסטית, סטודנטית, חוקרת, כותבת, תושבת הגליל עם חלומות גדולים עבור עצמי והסביבה שאני חיה בה.מוזמנות להכיר גם בפייסבוק: Yana Melnikov