כששואלים אותי למה אני ככה. לרוב אני מקניטה ושואלת "איך ככה? עקום?" ומחייכת כי בשבילי , להיות "לא ישרה". זה הכי ישר כלומר סטרייטי שלי ולמדתי להיות גאה בזה, ואל דאגה , את ה"למה גאווה" נסביר אחר כך.
בעולם הסטרייטי , ההטרונורמטיבי, שמים חשיבות גדולה לצורך להבין אותנו. למה אנחנו ככה, ולא אחרים, איפה בדיוק קרה הדבר, ומתי בדיוק החלטנו להיות להטב"קים. האם זה קרה ברחם תחת השמעת הורמונים כאלו או אחרים, או בגלל איזו חוויה עוצמתית במהלך החיים. ישנו דיון גדול האם "זה" מולד או נרכש. כאילו באמת זה משנה מדוע ליבי הולך אחרי נשים. מה שמתמיהה אותי תמיד שאף פעם לא נשאלת השאלה המקבילה. "למה אתם ככה?" למה נולדתם הטרוסקסואליים? מדוע אתם נמשכים למין ההפוך מכם? איפה במהלך החיים שלכם החלטתם שאתם סיסג'נדרים ושהמגדר בו אתם חשים נוח תואם את מין אליו שייכתם בלידה.?
השאלה הזאת מבחינתי לגיטימית והגיונית בדיוק כמו לשאול טרנסג'נדר מדוע היא מתחפשת לגבר. או אותי מדוע המשיכה המינית שלי אינה חזקה (אני מגדירה עצמי כא-מינית). זו מן "אין-שאלה" זה ככה כי ככה זה וזו אני בנקודה זו בחיים בקיום וזהו.
אני במצעד הראשון שלי מאז כבר פקחתי עיניים אבל הדגל עוד איתי
אבל לפעמים ששואלים אותי "למה את ככה" אני עונה כי נולדתי תחת דגל המחאה , תחת השפעת הדגל והצעדה. כי בדיוק ביום בו נולדתי, ציינו את מצעד הגאווה השלישי בהיסטוריה . שנתיים לפני כן בעשרים ושמונה ליוני , אלף תשע מאות ושבעים. צעד ברחובות נוי יורק (עוד כמה ערים בארצות הברית) מצעד הגאווה הראשון, תחת דגל הגאווה. פעם ראשונה בהיסטוריה , שחברות וחברי הקבילה הגאה, צעדו בגלוי בראש מום ברחובות העיר ודרשו זכויות. ומדוע דווקא אז. כי בדיוק שנה לפני כן פרצו מהומות סטונהוול, ובפעם הראשונה החלו חברי הקהילה הגאה להרים ראש, ולהתנגד לרדיפה הממסדית נגדם.
Photographer: Joseph Ambrosini of the New York Daily News
זו הסיבה שמצעדי הגאווה בכל העולם מתרכזים סביב חודש יוני , חודש הגאווה (המצעד הירושלמי תמיד מתעכב כי הוא נצעד סביב התאריך של הרצח בבר-נוער וכיום גם לזכרה של שירה בנקי). המצעד הראשון זיעזע ושיקשק (צעדו בו בין 5000-10000 אישה ואיש) בעיקר את הקהילה הגאה, כי הוא הראה לנו את חשיבות העמידה הגאה. קהילה שעד אז (וגם היום במידה רבה-פחותה אבל עדין רבה) התחבאה, לא השמיעה את קולה ובעיקר ניסתה לברוח או לא להיתפס (זה היה לא חוקי גם בארצות הברית) . החליטה להפסיק להתבייש.
ואכן בשביל, מצעד הגאווה הוא חג. חג של שמחה, קבלה הבנה ואהבה. יום בו אני מציינת את הרגע בו גם אני הפסקתי לפקפק בעצמי, להתבייש ולהתחיל להתגאות. זהו יום חג בו חוגגים את ההתקדמות שנעשתה. ומתפללים לזאת שעוד צפויה לבוא. זה חג בו חוגגים כל מי שמצא את האומץ והכוח להיות מי שהוא למרות שמסביב תמיד יהיו רוחות רעות. ועידוד למי שעוד נתמך בדלתות ארון להגנה.
אז אם תשאלו אותי למה אני כזו , למה אני צועדת ולמה בעירי ירושלים ,או בראשון לציון שהקים אהרון מרדכי שהיה סבו של סב. אומר לכם כי אין לי ברירה נולדתי תחת דגל הגאווה
חג גאווה שמח לראשון לציון אתם מדהימות וחזקים.
