נולדנו לרוץ

ריצה,
היום כבר אי אפשר להישאר אדיש לקובץ האותיות הזה.
חלקנו מפתחים כאב חד בצד שמאל רק מלשמוע אותה.
אחרים נמשכים אליה כמו פרפר לאש מתקרבים עד כדי 5-6 קמ' אבל מפחדים לקחת את זה לשלב הבא.
וחלק, שבשנים האחרונות הולך וגדל, מתמכרים אליה כמו אל סם, מתאמנים בטירוף לקראת המרתון הבא.
אני עברתי את כל השלבים, מלרמות בריצת אלפיים בבית הספר, לריצות קצרות בידיעה ברורה שלעולם לא אצליח לרוץ יותר מזה,
והיום, במטרה להשתחרר מכל האקסיומות האישיות שלי לגבי מה אני יכולה ולא יכולה, אני לאטלאט, בהקשבה מלאה לגוף שלי,
מתקדמת בסולם המרחקים.
מדרגה מאוד משמעותית בתהליך שלי הייתה הספר – נולדנו לרוץ של כריסטופר מקדוגל.
בו קראתי לראשונה שלמרות שקצת שכחנו איך לעשות את זה, בני האדם בנויים, מבחינה אנטומית לריצות, ולא סתם ריצות, ריצות ארוכות.
איך זה יכול להיות??
הרי ידוע שריצה היא אם כל הפציעות!!! מזיקה לרגליים ושוחקת מפרקים סדרתית.
אז זהו, שלא ממש.
מסתבר שכפות הרגליים שלנו נוצרו באופן מושלם כדי לשאת אותנו היטב לריצות ארוכות בכל טוואי דרך.
הריצה היא בעצם כמו קפיצה, זינוק מכף רגל אחת לשניה וכפות הרגליים שלנו עמוסות הרי גידים קפיציים, מנגנון מושלם לריצות ארוכות.
נוסף על כך בני האדם עם מיליון בלוטות הזיעה שבגופם, הם מנוע קירור האויר הטוב ביותר שהאבולוציה יצרה.
אז מה קרה לנו?
כמו בהרבה דברים הטכנולוגיה…
זוכרים שבתור ילדים היו צריכים לקרוא לנו, לא לרוץ, כשבעטנו בפחיות, השתוללנו, הכל היה בריצה מהירה.
נולדנו יודעים ואוהבים לרוץ אבל עם הזמן שכחנו איך עושים את זה נכון.
הישיבה הממושכת מול מסכים פגעה ועיוותה את היציבה שלנו.
התנועה הטבעית של כף הרגל השתבשה כתוצאה משימוש בנעלי ספורט משוכללות שמאובזרות בכל מיני קפיצים, מדרסים מבודדים ובולמי זעזועים, שנחשו מה…
אין לנו בכלל שום צורך בהן.
ההפך, צריך להימנע מהם ככל האפשר, עלינו לבחור בנעליים הפשוטות ביותר, כך נוכל לחזק ולאמן את הרגליים שלנו להיזכר ביכולות הבראשיתיות שלהן לעשות פעולה בסיסית עבורנו – לרוץ.
בספר, כריסטופר מקדוגל, עיתונאי אמריקאי, בניסיונו לפענח את חידת הריצה, חוקר את שבט הטראומרה, שבט שמתגורר בבארנקס – קניוני הנחושת של צוקי הסיירה מדרה.
אלו תנאי דרך כמעט בלתי אפשריים למחיה בוודאי שלתעבורה ברגל ובכלי רכב.
אז החבר'ה האלה מתניידים שם ממקום למקום …. בריצה
הם פשוט גומעים קילומטרים של תוואי דרך סלעי ומשופע בריצה בסנדלי עור פשוטות שנקשרות אל הרגל ברצועה אחת.
למה?
כי הם אוהבים את זה ואף אחד אפעם לא אמר להם אחרת.
הכדורגל שלהם כולל כדור עץ בגודל של כדור בייסבול וריצת אמוק בעקבותיו, בדרכי עפר לאורך קילומטרים רבים.
הטראומרים לא מחזקים את גופם במשקאות ספורט עטורי אלקטרוליטים, הם לא אוכלים חטיפי חלבון בין תרגול לתרגול.
ביום המרוץ הם לא עושים מתיחות או חימום, הם פשוט הולכים לקו הזינוק צוחקים ומתבדחים ואז רצים כמו משוגעים במשך 48 שעות.
זה פשוט חלק מהחיים שלהם, ויכול להיות גם חלק משלכם, אם רק תרצו בזה.
אז קדימה, קחו נשימה, הזדקפו, חילצו נעליים וצאו לריצה קצרה, בדרך תעברו בחנות הספרים הקרובה ותקראו את הספר.
ריצה חופשית, קשובה לקצב הטבעי של הגוף שלכם, זו חוויה מדיטטיבית,
באחריות.
בתמונות : בני שבט הטראומרה, רכס הסיירה מדרה ואני בטיול שלא יישכח לעולם.