נוהל יציאות

גם כשאני יוצאת מהבית עם גיל, וגם כשאני יוצאת בלעדיה היא מרויחה מזה המון. אבל תכל'ס, תנו לי להיות אגואיסטית לרגע- היציאות האלו הן כרגע בעיקר בשבילי. תודה!

כחלק מעבודתי עם אימהות לאחר לידה אני נשאלת לא מעט לגבי המיתוס שטוען שאישה לאחר לידה לא צריכה לצאת מהבית למשך 40 יום. או אולי מדובר רק לגבי התינוק? זה לא ממש משנה, כך או כך לדעתי זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות גם לאמא וגם לתינוק.

אני מאד מקפידה על היציאות מהבית. למעשה כבר ביומיים בהם שהיתי בבית החולים פינטזתי על היציאות החוצה –  עם גיל או בלעדיה, סיבוב ברחוב עם העגלה/במנשא או נסיעה לאיזשהו מקום ככה בקטנה. מעבר לחשיבות של אותן יציאות עבור גיל, הן חשובות לא פחות גם עבורי – עבור הבריאות הפיזית שלי ובמיוחד הבריאות הנפשית והמנטלית.

גיל נולדה ב-1 בספטמבר (כן, כבר שמעתי את כל הבדיחות ואעביר לה בהמשך את תנחומיכם), ולכן הימים הראשונים לאחר לידתה היו עמוסים באסיפות הורים, טקס פתיחת שנה, אסיפת ועד כיתה וכו' וכמובן שאני, אמא פעילה שכמוני, לא תעז לפספס אף אחד מהם. מעבר לכך, כמובן שיש ארוחת שישי אצל סבא וסבתא מצד אחד שגרים קרוב, וארוחת שבת אצל סבא וסבתא מצד שני שגרים פחות קרוב, וגם אותן לא התכוונתי לפספס. לבסוף, יש גם את ענייני הגדולים – חוגים, חברים ועוד. כפי שכבר אמרתי לא רק שלא חששתי מכל אותן יציאות – ממש ציפיתי להן.

כי מה קורה כשאני יוצאת מהבית? אני מתאווררת! תרתי משמע… שואפת אויר צח, משנה אוירה, מתקלחת לפני כן, מחליפה את הגופיה עם כתם הפליטה, מסדרת את השיער, פוגשת אנשים, מחייכת, ובגדול – ממלאה מצברים.

אם אני יוצאת עם גיל – כמובן שגם היא מתאווררת ושואפת אויר צח, גם היא פוגשת אנשים חדשים: הם מחזיקים אותה, היא שומעת קולות חדשים, ריחות חדשים וכך מתחילה לפתח את אחד ה"חושים" החשובים ביותר לתינוק: חוש הסתגלנות. ואם אני לא יוצאת איתה – אז זה אומר שהיא נשארה עם מישהו אחר ששומר עליה וגם אליו היא צריכה להסתגל, ולהתרגל לסיטואציה בלי אמא.

אם גם הגדולים מצטרפים – אז גם הם מפתחים את יכולת הסתגלנות שלהם וממשיכים להתרגל ל"מצב החדש" שטומן בחובו המון חוויות חדשות, למשל – להיות 3 סרדינים צפופים במושב האחורי של הרכב…

אז כבר סיפרתי ששעה אחרי שחזרתי מבית החולים, כשגיל היתה בת יומיים, אחרי מקלחת טובה ובצעדי צב שממש לא אופיינים לי הלכתי לאסוף את הגדולים מבית הספר והגן. גיל נשארה עם אבא.

יום לאחר מכן, גיל בת 3 ימים. שתי אסיפות הורים מקבילות – אני הולכת לגן, אבא לצהרון של הגדולה, והילדים (שלושתם) נשארים עם סבא. תיזמנתי את טקס השינה ואת ההנקה כך שהיא תאכל בדיוק לפני שאני אצא, ואז ידעתי שיש לי לפחות 3 שעות חופשיות להנות משיכרון חושים בגן צופית! לא צחוק, באמת היה כייף. לא רק שהתאווררתי אלא גם קיבלתי מחמאות על איך שאני נראית 3 ימים לאחר הלידה. מה רע? כמובן שבנתיים גיל ישנה "כמו תינוק". כי איך היא אמורה לישון אם לא ככה?…

יום לאחר מכן, גיל בת 4 ימים. נוסעים לארוחת ערב אצל סבא וסבתא. אמנם מרחק של 5 דקות נסיעה אבל הפעם הראשונה עם רכב מלא. היה מרגש. במיוחד התרגשה הגדולה שהושבה אחר כבוד ליד גיל וקיבלה על עצמה מעכשיו את מלוא האחריות עליה בזמן הנסיעות. אצל סבא וסבתא לא רק שהתאווררתי אלא יכולתי לנוח לגמרי… גיל עברה מיד ליד, "הכירה" את כל בני המשפחה הקרובה, סבא זכה לראשונה להחליף לה חיתול, והיא חזרה אליי רק כשהיתה צריכה לינוק.

2014-09-26 11.04.21

 3 סרדינים במושב האחורי

עבר עוד יום, גיל בת 5 ימים ואנחנו נוסעים לסבא וסבתא שגרים יותר רחוק. 40 דקות נסיעה. קיבלתי כל מיני תגובות מבני המשפחה של "כל הכבוד!", על כך שאני יוצאת מהבית ונוסעת "כל כך רחוק"  5 ימים לאחר הלידה. על מה "כל הכבוד"? חשבתי לעצמי. עם יד על הלב, אני צריכה לנוח! זאת הסיבה שבגללה יצאתי מהבית! גם פה תפסתי שתי ציפורים במכה אחת: גיל המשיכה להסתגל לבני המשפחה ולפתח את "חוש הסתגלנות" שלה – הם החזיקו אותה, הרגיעו אותה, החליפו לה, ואני – ישבתי, אכלתי טוב ואפילו ישנתי שעתיים וחצי בצהריים.

אתם מבינים את האגואיזם? אני קוראת לזה "אגואיזם בריא"! בריא גם לי, אבל כמובן גם לגיל ולאחים שלה כי יש להם אמא שדואגת שיהיה לה טוב, כמאמר המשורר: "אמא טובה היא אמא שטוב לה".

בשבוע שלאחר מכן, הקפדתי שבכל יום תהיה לפחות יציאה אחת, ולכל יציאה היה יתרון משלה – כל בוקר נפתח בטיול בעגלה או במנשא בדרך לבית הספר ולגן (דבר שהפך לנוהל יומיומי קבוע שפותח לשתינו את היום, חלק מ"טקס בוקר" עליו ארחיב בהמשך), נסעתי לקניון עם כל השלישיה (נסיעה ראשונה שלי עם שלושתם לבד – מעצים מאד!), לקחתי את הגדולה לחוג בלט וגיל נשארה עם סבתא (45 דקות של מנוחה מוחלטת ושיטוט בפייסבוק) והלכתי לאסיפת הורים נוספת (הפעם שכרון חושים בכיתה ב'1).

סיימנו את השבוע באירוע משפחתי קטן – שוב השילוב שאני אוהבת: כסא נוח, אוכל טוב והרבה ידיים שיכולות להחזיק את גיל במידת הצורך. למחרת האירוע, קיבלתי מחמאות על כך שאני לא חוששת "לשחרר" ותודה שנתתי את גיל לכל מי שרצה להחזיק אותה. הסברתי לכל המחמיאים ש"צמר גפן" זה ממני והלאה, ואני חושבת שזה מאד חשוב שתינוק יחווה כבר מגיל לידה, אנשים שונים, פרצופים שונים, החזקות שונות ויידע להירגע ולהיות נינוח אצל כל אחד מהם. אבל גם לא התביישתי לענות- "באתי כדי להתאוורר ולנוח! ותודה לכולם על זה שעזרתם לי בכך".

אפשר להגיד שכאשר יש עוד שני ילדים גדולים, היציאות מהבית קורות מכורח הנסיבות, ובילד שלישי יש כבר ניסיון בהתארגנות וביציאה מהבית. זה נכון בחלקו (בחלקו מכיוון שמעולם לפני כן לא התנסיתי ביציאה מהבית עם שלושה), אבל גם בלי ילדים גדולים זה אפשרי וכפי שכבר ציינתי – הכרחי.

אני זוכרת שגם אחרי הלידה של הגדולה, כשלא היו לי אילוצים כאלו ואחרים, ממש דחפתי את עצמי לצאת מהבית. זה לא היה קל בהתחלה, לקח לי הרבה זמן להתארגן לכל יציאה איתה, ניסיתי לתזמן את ההנקות ולפעמים העדפתי פשוט להישאר בבית עם הטרנינג והשיער המבולגן. אבל מהר מאד הבנתי שהיציאות האלו עושות לי כל כך טוב, וכל המאמצים האלו משתלמים. לכן במשך הזמן שיכללתי את "מיומנויות היציאה" איתה והקפדתי בכל יום על יציאה אחרת – פעם טיול בעגלה או במנשא ליד הבית, פעם נסיעה באוטו לצורך פגישה עם חברה, השתתפות בסדנה, סתם הסתובבות בקניון, ביקור אצל סבתא וסבא. במקביל, גם מצאתי כל מיני אילוצים ותירוצים לצאת בלעדיה – מתנה שקיבלתי וצריך להחליף, קורס עזרה ראשונה בשעות הערב ובהמשך גם שיעורי האירובי שאני כל כך אוהבת ואין מצב שאוותר עליהם.

אז לסיכום, מה היה לנו בעשרת הימים הראשונים?

יציאה לבד בלי גיל, יציאה עם גיל, יציאה עם גיל והגדולים, יציאה עם הגדולים ובלי גיל.

כך או כך – לצאת!

למרות שזה לא תמיד פשוט, דורש לוגיסטיקה ובהתחלה הגוף עדיין חלש ומחלים מהלידה, אני כל הזמן מזכירה לעצמי שזה אפשרי ויותר מזה- זה סופר סופר חשוב.

אז – יצאתי, תכף אשוב…

 

יש לך שאלות? רוצה לשתף או להוסיף מניסיונך?

אני פה: balitay@gmail.com 052-3829914

ענבל ברק-לוגו 10-10

הדרכה לאחר לידה | אבחון וייעוץ התפתחותי | סדנאות התפתחות תינוקות | חוגי תנועה לילדים

ענבל ברק
אני ענבל, אמא של מור, פז וגיל. מומחית להתפתחות תינוקות ופעוטות. כשמור ביתי הגדולה נולדה, הייתי "אמא רגילה" – עשיתי הרבה טעויות נפוצות וגם כמה דברים נכונים. 7 שנים לאחר מכן, ומאות אימהות אותן ליוויתי והדרכתי החל משבועות ספורים לאחר לידתן, ילדתי את ביתי השלישית - גיל. אומרים שגיל ידעה למי להיוולד כי יש לי את הכלים, הידע, והביטחון ובטח אני תמיד אדע מה צריך לעשות. כך נולד היומן האישי-מקצועי שמתאר את הדרך שלנו: סיטואציות שונות מחיי היומיום של גיל ושלי (שבטוח תוכלו להזדהות איתן), כדי שכל אחת מכן תוכל באמצעות מספר כלים פשוטים וידע בסיסי שיקנו לה הרבה ביטחון, לדעת גם כן מה צריך לעשות בכל רגע. מקווה שאעזור ולו במעט. מוזמנות להצטרף אלינו למסע!