לפני הרבה שנים, המון, כשעוד הייתי נערה צעירה לפני גיוס, מה שמכנים היום מלשבי"ת, יצאה שמועה, שהתבססה על אמת, שאולי לא כדאי להספיק ולעשות רישיון נהיגה לפני הגיוס, כי הצבא עשוי לקחת את הבנות בעלות הרישיון להיות נהגות במהלך השרות. הרמטכ"ל אז היה רפול, והוא לא המציא את זה. אחותו, שהיא חברת נהלל, ואשה חביבה ומעניינת מאוד , היתה נהגת בא.ט.ס. [נהגות ארצישראליות בצבא הבריטי] היו עוד כמה כאלו כאן בכפר, אותה, רק זכיתי לשמוע בערב "מורשת קרב" שנערך באחד מערבי יום העצמאות בנהלל. בין הגברים הגיבורים שסיפרו סיפורי קרבות , היא סיפרה כיצד רימתה לגבי גילה, ובגיל 17 התגייסה לצבא הבריטי, מעבירה בנהיגה משאיות ללא מושב מחיפה לאורך כל מדבר סיני, לאלכסנדריה, כשרגליה לא מגיעות לדוושות. מה לא עשו אז, כדי לצאת כנגד הצורר הנאצי.
למזלי, לא היה צורר נאצי לפני גיוסי. החלטתי לקחת את הסיכון וללמוד נהיגה, הרבה בהמרצת אבי, שלטובת מי שלא זוכר, או לרגע שכח, היה נהג משאית. כילדה, נסעתי לצדו ימים שלמים, יושבת בקבינה הגבוהה, שומעת סיפורי מורשת אינסופיים, אבל מעניינים, ונהנית מהזמן הטוב לצד אבא, שחוויתי אז ללא ספק כ"מלך הכביש", ובואו נאמר שעל ידו, לא הייתי "מלכת הכביש", אבל חשתי לפחות "נסיכת הכתר".
למדתי לנהוג , כמו רוב חבריי, אצל יהודה בעפולה על חיפושית אדומה. אחרי כמות סבירה של שיעורים, עברתי טסט ראשון. הטסט של "משרד התחבורה" , היה כאין וכאפס לעומת הטסט שעשה לי אבי, תחת הנימוק המשכנע: "את נוהגת ברכב שלי, לא שלהם! " מיד לאחר שקיבלתי את הרישיון הרשמי, נכנסנו בשבת בבוקר לאוטו, ומצאתי את עצמי מזנקת בכל העליות המפחידות והתלולות של חיפה, עולה ויורדת מהעמק לנצרת בכביש המעוקל והפתלתל, מבצעת כל סוג של חנייה ועקיפה, וברור שגם מתרגלת החלפת צמיג, לבד, תחת חניכה קפדנית וקשוחה, כי…"את נוהגת באוטו שלי" וגם: "כי את צריכה להיות מוכן לכל אפשרות". [תאמינו לי, לא היה פשוט לפתוח את הברגים של הגלגל, אחרי שהאחרון שחיזק אותם היה אבא]
לשמחתי, הצבא חשב שיש לי כישורים אחרים, ונהגת לא הייתי בצבא. הנהיגה היתה ונשארה תמיד צורך בחיי. לא אהבה גדולה, וגם לא שנאה, מעדיפה תמיד להיות בצד "שעל יד הנהג" , חולקת נהיגה בנסיעות ארוכות אם צריך, עושה סידורים בסביבה הקרובה. היו תקופות שנהגתי למרחקים ארוכים יותר , אבל זה תמיד היה לצורך לימודים. אבל באמת, המטרה קידשה את האמצעי, זה לא התחום שלי.
יודעת בראש שבאמת, נהיגה זה חלק חשוב בעצמאות של אשה, ואולי באמת הגיע הזמן שאקח את ההגה קצת לידיים, אך דוחה את היישום. אולי לכשנחליף אוטו, ואולי בנסיעה הבאה, ואולי בשבוע הבא, ואולי…
ברור שלאוחז בהגה שלצדי, זה מעולם לא הפריע, אפילו נעים, בעיקר כי בשל התניה עתיקה, שלא ארחיב עליה עכשיו את הדיבור, אני לא ישנה או מנמנמת בזמן נסיעה, ממילא אנחנו משוחחים, שומעים מוזיקה , רדיו, או שותקים, ביחד.
לפעמים, צריך גורם חיצוני, לעשות שינוי פנימי. או רק מצב של "אין ברירה", מוציא מ"אזור הנוחות". או במילים יותר מדויקות, לפעמים גבס אחד קטן, עושה מנוף גדול. נשבעת לכם שלא אני הפלתי את זאב, אבל הוא נפל, ויד שמאל נשברה. כן, היא הדומיננטית. כשלקחתי אותו לבית החולים, אחרי ערב ארוך וגדוש חוויות בחדר המיון, חייך הרופא התורן לעומתנו ואמר: "גם אם אתה מרגיש שאתה יכול לנהוג, אני משבית אותך, ואוסר עליך לנהוג, לפחות לחודש הקרוב". החודש התארך בינתיים על ידי רופא חייכני אחר, מאלו שפגשנו בתקופה האחרונה. …[הם מתרגלים במהלך הלימודים בבית ספר לרפואה את החיוך הזה?]
וככה הפכתי מ "זו אשר על הבית", "אשת חיק", "אם הילדים" , ומתחרה פעילה לזאת מה"וייז" שאומרת לו מה לעשות במהלך הנסיעות, לנהגת ולקלדנית. את נושא הקלדנות שחררנו אחרי יומיים משותפים במשרד, בכל זאת, יש לו צוות מיומן ונאמן, וגם גבולות למה שהזוגיות יכולה להכיל. אבל הפכתי ל"נהגת הבית".
לפני הרבה שנים, כשלמדתי "יעוץ ארגוני" ודיברנו על תהליכי שינוי ועל הקושי לעשותם, קיבלנו תרגיל פשוט מאחד המנחים. לנסות לישון לילה אחד בצד השני של המיטה. לא להחליף בית ,חדר, מיטה, או חלילה בן-זוג, להשאיר הכל כמות שהוא, רק להחליף צד. בדיווח בכיתה, הסתבר שלא הרבה הצליחו לישון באותו לילה, עד שחזרו לצד המקורי. אז אני החלפתי צד באוטו.
למזלי, העבודה שלי מאוד גמישה, והמצב המשתנה חסך לי את ההתלבטות מה אעשה במהלך החופש? או איך אמלא את הריק שנוצר אחרי הפרידה מהתלמידים שהכנתי לבחינות, ואחרי שהבת היולדת שבה לאיתנה. היקום נתן את התשובה.
יש ילדים שבמהלך החופש הגדול באים בשמחה, או נדחפים בלית ברירה ל"יום עבודה במשרד של אבא" או של אמא, או של סבתא. אני לעומתם כל יולי, בואך אוגוסט, וכנראה גם ספטמבר, ביום עבודה, בעבודה עם הבעל. האמת, ממש מעניין. תפקידי החדש כ"נהגת בוס" מעניק לי הרבה יתרונות וכוחות. ראשית, זכיתי בבוס נחמד מאוד, רגיש ומתחשב. במהלך הנסיעה הוא מגיש לי מים לשתייה, לפעמים אוכל, מתפעל את ה"וויז", אומר לי איזה מסלול לקחת, דואג למוזיקה טובה ובורר תחנות ברדיו.
לפעמים, אני גם מאפשרת לו לנמנם, לאסוף כוחות ולהתכונן לפגישות. לנהל את כל שיחות הטלפון של המשרד מהאוטו, להתעדכן מה חדש ב"פייסבוק" ובקבוצות הווטסאפ, גם שלי.
כן, תיארתי לעצמי שתגיע גם השאלה הזו, לעיתים, הוא מנסה לשלוח ידיים, או ליתר דיוק יד, אבל עם הגבס הוא די מוגבל. האמת, גם אני יכולה לשלוח יד ללטף את עורפו, ולמרות שהוא "קשה עורף" הוא לא מתנגד, אתם יודעים, המפתחות אצלי…
אני מוצאת את עצמי נוסעת כל השבוע ברחבי הארץ לפגישות ואירועים שונים. מעבר לדברים הבנליים כמו: קניות, רופאים, ילדים, והלוויות של הורים של חברים בקיבוצים רחוקים. אני מתחילה להסתגל לתפקידי כ"נהגת בוס" , לא ברור אם בסוף התקופה לא יצמח לי שפם גדול ומסולסל. חשבתי בהתחלה לחפש מכנסי טייבס [זה רק הדור שלי מכיר] להצר את החולצה, או לגדל את הציפורן של הזרת.
יש מקומות אליהם אני מגיעה כמו נהג, וברוב טקס מנמנמת עד שהפגישה תיגמר, אוספת כוחות להמשך הנסיעה, אחרי הכל, לנהגים מגיעות לפחות שש שעות שינה מטכ"לי.
יש מקומות, שאני נכנסת לתוך החוויה. כך ביליתי השבוע מאחורי הקלעים של הבמה בעצרת הסיום של "מצעד הגאווה" בירושלים בשל עבודתו עם מפיק האירוע. אני לא יודעת מה הוא עשה, אבל אני צילמתי את כל האמנים עולים לבמה, ושלחתי כמו צלמת פפארצ'י מיומנת לילדי. יצרתי קשרים חדשים,חברויות ושיחות.
אני גם מתלווה לפגישות עם מועמדים לבחירות במועצות האזוריות והרשויות המקומיות מצפון עד דרום. הוא לוחץ יד ומציג את עצמו, ואני מציגה את עצמי, "הנהגת שלו". מביאה איתי את התיק עם הספר ומשקפי הקריאה, ובוחנת אם מתאים לשקוע בו, או להצטרף לשיחה. כמו שאמרו מזמן, בפרפרזה, "נהגת, זה מה שאת עושה מהתפקיד!"
רציתי לכתוב שאני פטורה מ"יום טיפול" ומוסכים , אבל גם זה לא מדויק. היה גם פנצ'ר, ברור, אבל אותו הבן החליף (כי הוא גם זה שעשה), אבל היה בעקבות זה בוקר אצל ה"פנצ'רמאכר", החלפת צמיגים, אוטו באוויר. אתם יודעים… הכל קטן עלי. מחייכת, מצלמת, מצטלמת (אם המפיק מתעקש) ואוספת חומרים לבלוג.
אודה ולא אכחיש, צברתי ביטחון בנהיגה, מה שנראה בהתחלה כבד ומסובך, הפך ל"בקטנה". צברנו חוויות למכביר. ועוד היד נטויה…
אני תמיד מתפללת ומייחלת לבריאותו הטובה של זאב, אבל עכשיו, עוד יותר. אני ממש מקווה שבשבוע הבא הרופא יעשה עוד פעם את החיוך ההוא, ויגיד שתקופת ההכשרה שלי כ"נהגת בוס" נסתיימה, למרות שיש עוד כמה מיומנויות שטרם תרגלתי כמו חניונים עיליים ותת קרקעיים, או חניות במקביל בתל אביב. כמה אשמח להמשיך להחזיק בסט שלי, ועם זה להעביר לו את המפתחות, ולהגיד לו באהבה רבה: "סע לשלום חביבי, המפתחות בפנים……"
__________________________________
תמונה 1-היועץ המשפטי של "סל הפקות" עם הנהגת הצמודה שלו. צילום-טל בדרק.
תמונה 2-הגבס (הראשון..)
תמונה 3-המפתחות
תמונה 4-בימת סיום מצעד הגאווה ,לפני האירוע-המפיק חמי סל, ערן גלובוס, יו"ר הבית הפתוח בירושלים, והיועץ המשפטי,זאב גולדוין. צילמה-הנהגת…
תמונה 5-הדרגקוינס שהופיעו באירוע הסיום, עושות פוזה לכותבת הבלוג בישיבתם המשותפת מאחרי הקלעים.
תמונה 6-הפנצרמאכר החביב וההוגן ברמת ישי.
