נדרתי לא לבכות

בחורה עם מחשב נייד

לא יאומן שחלפה כבר שנה וחצי- ואני עדיין שם.
נכנסת ויוצאת בין כתלי בית הדין ובית המשפט כבת בית. מבלה שבת אחת לשבועיים בלי הילדים. מתרגלת עם הילדים את התשובה הזו: "אבא גר בבית אחר"
חיה כפרודה בעולם של זוגות: הילדים שלי הם היחידים בכתה, בגן ובמעון שהם חלק ממשפחה חד הורית.
בבנק  השכונתי אין נסיון כיצד מטפלים בחשבון משותף שבעליו נפרדו.
-זה רק אני והילדים…אמנם מוקפים  בתמיכה משפחתית, בחברות נאמנות ועדיין – לבד.

במקום אחד אפשר ממש למשש את תחושת ה"לבד" הזו באויר: בבית הדין הרבני.  היא נעה בין אי נעימות ועד כאב לב. על  הציר שבין השפלה חלקית ותסכול כולל.
– ואיכשהו זה כמעט תמיד מסתיים בבכי.

הנה סממן משותף לנשים מתגרשות בבית הדין…מתישהו הן בוכות שם…וזו לא רק אני:

ראיתי את זו שיצאה מדיון טעון במיוחד עם דמעות זעם שנצצו בעינים יוקדות מכעס.

את זו שנכנסה לדיון לבד- כי הצד השני לא טרח להתייצב, ויצאה דומעת מתסכול ומאכזבה, הישר לזרועותיה של אמא שלה שהמתינה דרוכה בחוץ.

היתה גם אחת שבקשה דיון דחוף כי האקס לא מסכים להחזיר את הילדים בזמן. היא הגיעה לבד. נכנסה לבד והתפרקה בדמעות כשיצאה משם כשם שנכנסה, בלי שום אמפתיה. כשחבקתי אותה היא  אמרה  לי שהדיינים הציעו לה לנסות "שלום בית". כי זו הדרך של האקס להראות לה שהוא רוצה שתחזור אליו.

ראיתי אשה צעירה אחת שהגיעה זקופה ונרגשת, וספרה שהיא עומדת לקבל היום סוף סוף את הגט המיוחל- גם היא יצאה דומעת מהחדר, ללא הגט. כי הבעל התחרט ואינו מוכן לשמוע על כך.

ואחרת, קצת יותר מבוגרת מהגיל הממוצע שמבקר בבית הדין. היא יצאה אחרי שכבר הושגה הסכמה בין הצדדים.צפיתי בה  הלכה לאט, נראית מעט אבודה. דמעה אחת זלגה לה על  הלחי  בדיוק כשעברה לידי.ראיתי כיצד היא מוחה את הדמעה הזו בשקט, בלי מילים. כי מסתבר שהמילים נגמרו כבר מזמן.

פעם, לא כל כך מזמן גם אני בכיתי, והרבה.
בדיונים הראשונים הדמעות היו מוכנות בזוית העין כבר בבוקר יום הדיון. הן היו זולגות בלי בושה גם  בדיון עצמו, וממשיכות ללוות אותי בבית.
בהמשך למדתי לשלוט בהן קצת יותר…ההרגל הכהה את הרגש החזק. והדמעות היו  נשארות בפנים.

דמעתי  מחוסר האונים, מהתסכול, מההרגשה ש"אף אחד לא מקשיב לי שם". דמעתי מהמחשבה שבמקום הזה לוקחים את התורה שלי, זו שאני אוהבת ובה אני מאמינה, ומרחיקים אותה או מסובבים  אותה נגדי.

דמעתי כי הייתי שם אשה לבד, בעולם של גברים: שלושה דיינים, כתבן אחד.שומר, אקס אחד ועוד שני טוענים רבניים.
ואין לי אפילו עם מי ליצור קשר עין ולקבל את התמיכה הזו של "אחוות אחיות".

באיזשהו שלב, נדרתי לעצמי, שלעולם לא אצא מחדר הדיונים בוכה. ושגם שם, לא אתן לאף אחד לראות את ההשפלה. גם אם בפנים היא תבער כמו אש מלובנת על לב שמתאחה לאיטו.

כיום אני  משתדלת להכנס בראש מורם ולצאת עם גו זקוף. לא משפילה את עצמי בסגנון ההתנהלות, לא מורידה את רמתי לרמת הקרקס הרדוד שמתנהל ע"י עו"ד חלקלק וטו"ר חלקלק לא פחות.

כי אני-יודעת כמה אני שווה. ומרשה לעצמי לבכות במקומות קצת יותר רגישים ואמפתים מבית הדין הרבני.

מקדישה את השיר המצורף לכל אלה שחיו/חיות   ובכו/בוכות את הסיטואציה הזו :

ולחברה אחת שלי, אהובה ויקרה שלומדת עכשיו את השעור הזה.

http://www.youtube.com/watch?v=hQjhwOH3qv0

fainy
חרדית, פעילה חברתית , אשה ואמא מאושרת, עדיין מתמודדת עם הכל אבל עם חיוך יותר גדול