רמאללה. שנת 1995. אני זוכרת שקצין השיבוץ בפיקוד מרכז שאל אותי מה אני רוצה. אמרתי: "ירושלים."
"אז תעלי על הג'יפ," הוא אמר. בבטחון.
ועליתי.
כשעברנו את עטרות והשלטים התחלפו מעברית לערבית, התכווצתי. לאן שלחו אותי? רק בכניסה לרמאללה, הבנתי.
כמעט שנה הייתי באיו"ש. שנה של פציפיסטית בשטחים. נמקתי עם העלים שנשרו, עם הסָמָלים שהשתחררו, עם אוטובוס היועמ"ש שפיספסתי בכמה שניות וריססו בכדורים מול העיניים שלי. רגע, אלה החברים שלי בפנים. אלה המפקדים שלי בפנים.
בלילות שישי נסענו בגופיות צבאיות לדיסקוטק של רמאללה. היחיד. ואחריו לאפה ברחוב הראשי.
מעל המיטה הצבאית שלי איירתי שש אותיות בשחור ולבן בפונט שבעים ושתיים: "ברא-שיט".
מה ידענו אז. כלום.
זה היה בחורף. אולי הכי קר בהרי רמאללה. אני זוכרת, כי שלושה ימים של שלג שיתקו אותנו. לגמרי.
בשבת, כולם התכרבלו בחדרים ואני במשרד, משלימה, מסיימת קצוות. ואז הגיע השקט הלבן. שוב.
יצאתי מהמשרד.
רק השלג ואני.
באיזו הבטחה כזו. אני יכולה להרגיש אותה גם עכשיו. מסביבי, בתוכי. משהו של אינסוף. משהו לתמיד.
הייתי עם דובון צבאי, שהשאיל לי איש אחד, אבוד כמוני אז, Avi Goldberger. והורדתי אותו. ואז את הנעליים והמכנסיים ואת החולצה. חאקי, כמו הצבע של העיניים שלי. מכל הצבעים, למה שלי דוקא בצבע המדים?
ואז הורדתי את הגופיה הלבנה, כמו השלג והתחתונים.
ונשארתי עירומה בשלג. והרגשתי חיה. יותר מתמיד.
רמאללה 1995.
תמונה: FIGMENT