מתנות לחג…..שוב

יש בשנה משהו כמו שני חגים שמכונים אצלנו בגלות הפולנית "חגים ראשיים" : ראש השנה ו-פסח. למה לא חג אחד? למה נתאחד רק פעם אחת כל המשפוחה – אם אפשר פעמיים? אז ליתר בטחון……שני חגים ראשיים. כן, שבוע לפני פרוץ החג מתחיל הפזמון הידוע : " איפה אתם השנה" ? את מכינה משהו ? " יופי, צלחתי את שני אלה בהצלחה ובמהירות, אבל אז נשאר לי פרק המתנות. פרק שקשה לי באופן אישי להמלט ממנו, גם אם המתנה סימלית וכזו של תשומת לב – בכל זאת, אצלנו נהוג להעניק. למה? פשוט ככה. לשבור מסורת מתנות? תאמינו לי שניסיתי. נכשלתי.
כל שנה מחדש נשבעים כל הנוכחים מחדש שבשנה הבאה אף אחד לא מביא, כולם אוהבים את כולם אבל לאף אחד אין כח וכייף לרוץ לחפש משהו שיש סוג של סבירות להניח שבלאו הכי יעבור בחג הבא או באירוע הבא למישהו אחר. הגיוני, לא? נשמע הגיוני לחלוטין וכמעט כולם נשבעים ש…זהו,"תזכרו, בחג הבא אף אחד לא מביא כלום לאף אחד…..". נשמע יופי, נכון? בטח שנשמע.
לא היה צריך ללכת רחוק או להמתין יותר מדי זמן עד המפגש הבא, עד שאיזו דודה (בלתי מזוהה לי) וגיסתי שעדיין מנסה למצוא חן בעיני כולם – הביאו מתנות. כששאלו אותם : למה? הרי סיכמנו ואמרנו ו..- כן, התחילה התנצלות רפה כזו : זו לא מתנה, זה סתם משהו קטן לתשומת לב. יופי, הגענו לחגיגות תשומת הלב – שכידוע עוד לא המציאו להן מאפיינים וסוגי מתנות. נו, העיקר שהמציאו לנו חג ומועד חדש.
כל השנים התרחש הטקס ישר אחרי החיבוקים והנשיקות הדביקות האלה – אלה שמנסים אחר כך להוריד את הרוק שלהם מהפרצוף (איכככססס), ואני עדיין מנסה להבין עד התקופה האחרונה מה הצורך הכמעט אובססיבי לנשק את מי שבא בדרכך ונמצא באותו חדר באותו זמן איתך? לא יעזור, ככה זה עובד אצלנו…כן, אני יודעת שזה נשמע חולני.
טוב, הנה אנחנו עומדים בפאתי החג שלפי הרשימות שייך לשני החגים הרשמייים ואנחנו אפילו משפחה מצומצמת ואפילו מסוכסכת ואחיין אחד בשנת שירות ואחת גרה באופן זמני במרכז לצרכים אקדמיים, ככה שזה צריך לעבור די מהר ובלי כאב מיותר – אבל מתנות, חובה. נכון, כמו בשירים "נשבענו זה לזו…"  וזה לא היה רגע של חולשה……
אני באופן בסיסי שונאת קניות (חלילה וחס מענייני הקפדת יתר על כספים), שונאת לקנות ליי, שונאת לקנות לאחרים . שונאת את השוטטות הזו ועכשיו זה עוד לצאת במזג האוויר או יותר נכון ב"מרק הזיעה המסריח" הזה – וכל זה עבור המתנה המקודשת – מתנות לחג כשכולם בערך שונאים את כולם אבל מרגישים צורך סמלי להביא מתנות, למה? כי ככה נהוג.
פעם עוד הייתי ילדה טובה והייתי משוטטת כמו זומבי ומחפשת מתנות שיתאימו לאדם המקבל, לכי חפשי מתנה לגבר שכמעט כל מה שתביאי לו יש לו או שהוא לא צריך את זה או מתי ראית אותו משתמש בכאלה או בשביל מה?……..זה בערך ארסנל התגובות שאני מקבלת מאחי, במקרה הטוב – שהוא זוכר ואפילו מצליח להבחין שהגעתי.
עברנו לאחייני – שזה סיפור קצת יותר קל….ילדים (כבר לא ילדים גיל 20 בערך) תמיד קל לקנות בכסף, וזה מה שאני עושה בדרך כלל. יוצאת באמירה הידועה "נורא רציתי לקנות – אבל באמת לא ידעתי מה, אז יותר טוב שתקני לעצמך מה שאת/ה רוצה…". משפט מכובד ויצאתי לא רע. המילכוד במתנות שהן בצורת כסף היא כמו בחתונות : נותנים צ'ק , אבל אף פעם לא יודעים כמה לתת. בחתונה לפחות או באירוע דומה יש לפחות קו מנחה : עושים חשבון כללי של כמה עולה מנה למארח כפול מספר הנציגים שהגיעו מטעמי מוסיפים פלוס מינוס וזה סכום המשוואה. כשמגיעים למתנה לחג לאחיינים – זה הרבה יותר מסובך – אין כאן תחשיב מנה או משהו כזה – אין בסיס לערוך תחשיב אלא הלב, הלב שלי.
יש מחיר לאהבה? עבורי אין. אז מה? יש מחיר לאיכות קשר? לא יודעת. אין ברירה – יש תעריף חג. כמו שיש תעריף 2 במונית , ככה יש תעריף חגים ראשיים. נכון – זה צריך להיות משהו דומה לצ'ופר מועדף בגלל התנהגות טובה וקירבה משפחתית הדוקה. איכשהו, תמיד אני יוצאת בתחושה שנתתי מעט מדי, אבל אחר כך אני שומעת כמה נתנה הסבתא שלהם ואני מרגישה מה זה פריירית – תגידו שזה מגעיל וקטנוני ולא קונים אהבה בכסף –  הכל נכון, אולי אני אלמד את זה לפעם הבאה. שטויות, אני לא לומדת אף פעם, והאחיינים יוצאים מבסוטים כל פעם מחדש – יאללה, אני אומרת לעצמי – שיהנו…
אני משוטטת בחום המזוויע, בחנויות אני כבר מתחילה להבחין בנחילי אדם מתרכזים בין האגרטלים למצעים לכל מיני צורות ומוצרים שלא עמדתי על פשרם – אבל המחיר סביר ואני יכולה כמעט להיות בטוחה שלא בטוח שכל מי שלקח איזה מוצר דמוי פסל – אין לו מושג מה הוא לקח, אבל זה נראה מרשים, גדול, והכי חשוב….הושקעה בזה מחשבה -סימן שממש ממש חשוב הדוד/ה שיקבלו את זה, למרות שגם הם ינסו להבין מה הביאו להם, וכשלא יהיה פתרון – בחג הבא זה יעבור מן הסתם לדודה הבאה.
מכיוון שאין לי כח לשוטט הרבה יותר מדי בקניון או בחנויות השכונתיות כאן באיזור אני מסכמת את רשימת חובת הקניות במספר יחסית קטן וקונה למחצית מהם אותה מתנה (מתוך תקווה שלא ישוו ביניהם – ואם כן, תמיד אני יכולה לשלוף את " "אני חושבת שזה רעיון נהדר וחשבתי שכולכם יכולים להנות ממנו…."). למחצית השנייה אני כבר באמת נדחקת לפינה כי פה אנחנו בפינת המתנה האישית שתתאים למקבל המתנה.
אני במחלקת החשיבה וההתאמה. טוב, סגרנו על אחי שלא משנה מה הוא יקבל – תמיד יהיה לו מה לומר, כך שכל חנות של מתנות לגבר – תשרת את המטרה מתוך ידיעה שאני אשמע את המשפט האלמותי " בשביל מה קנית? את הרי יודעת שאני לא צריך כלום " – לכי תסבירי לאח דביל שחלק לא קטן מהאנשים כאן לא צריכים כלום – אבל קונים כי זה טקס, כי יש קודים חברתיים. ל-אח לא מנסים להסביר כלום, פשוט כי הוא דביל.
לגיסתי שצריך לשמור על יחסים קורקטיים ונשיקות על כל לחי צריך משהו שמתאים . כאן ההתלבטות היא בין דיסק, ספר או בושם. רק היה חסר שאני אוסיף בונבוניירה לרשימה ואז מנדים אותי מהמשפחה באופן אוטומטי – שאם לחשוב על זה, זה יכול להיות רעיון לא רע.
בכל זאת צריך לקבל החלטה. זה לא אני שקונה ספרים לפי הטעם האישי שלי – פתחתי את העתון לראות מה נמצא השבוע בראש רשימת רבי המכר – הספר הראשון שברשימה הוא המתנה. גם ברשימת המבוקשים, גם מתנה אישית (היא יודעת לקרוא) וגם משהו שמאפשר להחליף (אם היא מקללת אותי ליד אחי ומספרת לו איזה מתנה אחותו הדבילית הביאה).
אמא שלי – פרוייקט מדהים, עדין נפש ואהובה שלי בפני עצמה. אין חוקים למתנות, יש מקום לאהבה, וזו המתנה הכי יפה שאני יכולה להעניק לה ולקבל ממנה. הכי פשוט , הכי בסיסי והכי הכי שיש.
זהו, שבמשפחות בלתי מתפקדות כמו המשפחה שלי – כל חג ראשי הופך להיות ל"סרט" – סרט שבסוף ייגמר בבכי ודודה אחת לא תדבר עם האחיינית של הגיסה שלי פשוט כי היה נדמה לה שהן לא ממש אוהבות אחת את השנייה או שהיא שמעה שההיא ריכלה עליה…..ככה זה עובד במשפחות בלתי מתפקדות שאני מכירה……עד לחג הבא.